בערב שוב.

אופיר רכון על דף ניר בסלון ומתאמן על ציורים חדשים: פרחים, רכבות, חמורים וזחלים. הם כולם מורכבים מעיגולים. הפרח מעיגול גדול וסביבו עיגולים קטנים, הזחל והרכבת הם שורת עיגולים מושחלים על קו והחמור...עשוי גם הוא מעיגולים אבל האמת המרה היא שאין הוא דומה כלל לחמור. ניחא. איך אמרו חז"ל "העיקר הכוונה". אגב, כאן מגיע קרדיט לליאור; זו היא שיושבת לידו בסבלנות; מדריכה ומלווה אותו בעודו מתרכז במשימה וממלמל שוב ושוב: "עי-גול, עי-גול, ע-יגול..."
אני יושב על השטיח מצידו השני של השולחן ונשען על הספה החומה. עילי 'רוכב' על הרגל שלי וגוהר קדימה לתפוס את אצבעותי ולהכניסן לפיו. כשהוא מצליח להביא את ידי אל פיו או את פיו אל ידי הוא נוגס. אין לו שיניים והפה שלו הוא שילוב של רכות חמימה שמתחתיה מתחבאת הנוקשות של השיניים שבקרוב יבקיעו החוצה.
אחר־כך אופיר מניח לטושים ובא לשתות את התה שלי. הוא מקפיד להשמיע "אההה" רוסי וזקן אחרי כל לגימה רועשת. זה משעשע אותי מאוד, ובעודי צוחק, עילי עושה מאמצים להתיישב ולתפס את אופיר באזניו כדי לבודק את טעמם.