הבוקר התעוררתי, סתם כך, בחמש עשרים ותשע, דקה לפני שהטלפון המעורר צילצל והנה אני בן ארבעים.
פתאום חלפו להן ארבעים שנה מהזמן שלי כאן, זה כנראה עדיין לא הסוף, אבל אין ספק: עברתי כברת דרך.
השעה שש ושלושים בבוקר, ואני כותב מהסלון של שרון ויהודית. הוא עצמו עושה כושר ומתנשף על המכונה לידי, היא ישנה. הקפה שלי מתקרר ומפיץ ריח של יום חדש, של שנה חדשה, של עשור חדש.
לכבוד יום הולדתי אני מאחל לעצמי מבט אופטימי ושמח יותר על החיים. אולי סוף סוף הגעתי לגיל בו אני יכול להניח לרצינות המופרזת, המודאגת, ולפתח משהו שדומה יותר לאמונה. אמונה שיהיה בסדר, שהדברים יזרמו תמיד במסלול נכון ושהפזל הזה, שלפעמים אינני מבין את חלקיו ומדוע הם מתחברים באופן בו הם מתחברים, יצור תמונה יפה והגיונית בסוף היום.
היום אני מתבונן במראהו של הבית בצפון. בעילי שכבר ער מזה חצי שעה; זוחל סביב מצייץ וצוהל ומכניס כל דבר מזדמן לפיו רק כדי לראות כיצד נגיב. בליאור יוצאת מהמקלחת ומתיישבת על המיטה. באופיר שעדיין ישן; ערום, אצבע בפה ושלווה עמוקה נסוכה עליו; חזהו עולה ויורד וגופו קטן כל כך. כשהוא יתעורר, אלביש אותו בדמיוני, וארד איתו למטה לבחור מעדן: "פצפוצים, כוכבים או עיגולים" ואופיר יתלבט ולבסוף יחליט ויבקש כפית.
מראות שלא יכולתי אפילו לדמין לפני עשר שנים.
אינני רואה קדימה. אינני יודע מה צפוי לי ולמשפחתי, אבל מזה זמן מה שאני מבין שעתיד אמיתי הוא רק זה שאינו ניתן לחיזוי. השנים האחרונות הראו לי שגם אם אינני מבין את כל נפטולי המסלול בו אני צועד הוא אכן מוביל אותי היטב. אני מודה לאשתי למשפחה שלי ולחברים שלי. הם כאן, איתי כל הזמן ואני מרגיש מוגן יותר בזכותם. אני רוצה להאמין שהעשור הבא יהיה טוב לפחות כמו הקודם. זה העשור בו אני מקווה לפרוש את הכנפיים שגידלתי בעשר השנים האחרונות. זה עשור לנסוק, ליצור, לאהוב, להגשים, להאמין ולא לפחד.
פתאום חלפו להן ארבעים שנה מהזמן שלי כאן, זה כנראה עדיין לא הסוף, אבל אין ספק: עברתי כברת דרך.
השעה שש ושלושים בבוקר, ואני כותב מהסלון של שרון ויהודית. הוא עצמו עושה כושר ומתנשף על המכונה לידי, היא ישנה. הקפה שלי מתקרר ומפיץ ריח של יום חדש, של שנה חדשה, של עשור חדש.
לכבוד יום הולדתי אני מאחל לעצמי מבט אופטימי ושמח יותר על החיים. אולי סוף סוף הגעתי לגיל בו אני יכול להניח לרצינות המופרזת, המודאגת, ולפתח משהו שדומה יותר לאמונה. אמונה שיהיה בסדר, שהדברים יזרמו תמיד במסלול נכון ושהפזל הזה, שלפעמים אינני מבין את חלקיו ומדוע הם מתחברים באופן בו הם מתחברים, יצור תמונה יפה והגיונית בסוף היום.
היום אני מתבונן במראהו של הבית בצפון. בעילי שכבר ער מזה חצי שעה; זוחל סביב מצייץ וצוהל ומכניס כל דבר מזדמן לפיו רק כדי לראות כיצד נגיב. בליאור יוצאת מהמקלחת ומתיישבת על המיטה. באופיר שעדיין ישן; ערום, אצבע בפה ושלווה עמוקה נסוכה עליו; חזהו עולה ויורד וגופו קטן כל כך. כשהוא יתעורר, אלביש אותו בדמיוני, וארד איתו למטה לבחור מעדן: "פצפוצים, כוכבים או עיגולים" ואופיר יתלבט ולבסוף יחליט ויבקש כפית.
מראות שלא יכולתי אפילו לדמין לפני עשר שנים.
אינני רואה קדימה. אינני יודע מה צפוי לי ולמשפחתי, אבל מזה זמן מה שאני מבין שעתיד אמיתי הוא רק זה שאינו ניתן לחיזוי. השנים האחרונות הראו לי שגם אם אינני מבין את כל נפטולי המסלול בו אני צועד הוא אכן מוביל אותי היטב. אני מודה לאשתי למשפחה שלי ולחברים שלי. הם כאן, איתי כל הזמן ואני מרגיש מוגן יותר בזכותם. אני רוצה להאמין שהעשור הבא יהיה טוב לפחות כמו הקודם. זה העשור בו אני מקווה לפרוש את הכנפיים שגידלתי בעשר השנים האחרונות. זה עשור לנסוק, ליצור, לאהוב, להגשים, להאמין ולא לפחד.
