הימים חולפים ואנני כותב.
לא כתבתי על ימי ההולדת של אופיר ועילי.
לא כתבתי על הקיץ; על האור הכתום של בן הערביים; על הנמלים המהלכות בטור על הגדר שליד הגן; על הצעידה בזרם בין חלוקים שחורים בנחל; על פרידות בבוקר ומפגשים בערב.
לא כתבתי על השמש המנצנצת במים והשפיריות האדומות הרוחפות מעליהן. לא כתבתי על הדגיגונים שהאכלנו בביגלה והביקור בבריכה המסתתרת בין עצי זית בני אלף שנים.
לא כתבתי גם את הסיפורים שמתרוצצים לי בראש; על ההוא שיושב כל חייו ליד מגירה אותה אין ביכולתו לפתוח; על שני הגברים הזקנים היוצאים בוקר בוקר להליכה מזה שנים ומעולם לא מדברים בינהם; על כת הסקריים החדשים האורבים וזוממים להשמיד את העולם לכבודו של משיח.
לפני שבועים עברנו לבית חדש: קטן וצנוע יחסית לקודם. מוזר איך בבית הקודם שהיה כל כך ענק מעולם לא היה לנו מקום לשום דבר ואילו בבית הזה שקטן ממנו משמעותית, יש מקום להכל ולכולנו ובעיקר מלא הוא תחושה של שלווה מנומנמת ושייכות.
ובחדר העבודה, בין הניירות והספרים, עם כוס של לימונית ריחנית, גם אני יושב ליד מגירה סגורה וחושב שהנה הקיץ תם ושנה חדשה בפתח ושהגיע הזמן לפתוח את המגרה, לאוורר מעט את תוכנה לפני שיעלה בו עובש. שהגיע הזמן ולחזור ולכתוב.
