"ילדים, איך נקרא לתינוק החדש"? אני שואל.
"הרקולס" אופיר עונה בלי להסס. "הרקולס". עילי מביט בנו ואומר: "לא, נקרא לו אוֹטֱה".
יש עוד מספר חודשים עד שנהפוך למשפחה של חמש נפשות וחיפוש שמות לילד החדש הוא בילוי משעשע. אתמול, בזמן שקראנו את סיפורי התנ"ך, אופיר העלה את האפשרות "פנחס".
"פנחס"? אני שואל, "מאיפה הבאת את השם הזה"?
"ראיתי בסרט".
יעקוב גונב מעשיו את הבכורה ועילי יושב לידי. "קר לי" הוא אומר. יש לו חום והוא מכורבל בשמיכה. "כואב לי במצח" הוא מוסיף ומצביע על ראשו. בצהריים ליאור הוציאה אותו מהגן מוקדם מהרגיל. "אימא התגעגעתי אליך, היה לי משעמם בגן". הוא בוכה. מאוחר יותר הלכנו לחנות לקנות חמר. כשחזרנו הביתה ישבנו בחצר ולשנו פמוטים וקערה למוצצים. שיבצנו בהם אבני פסיפס קטנות ומידי פעם קמתי ממקומי לבדוק את הבישולים: אטריות עם כרוב, וחמאה, עוף צלוי בבצל ופפריקה ומרק שעועית אלוהי. הבית מלא ריחות של כמון ופלפלים חריפים בזמן שבחוץ מנשבת רוח והעצים נעים בחשכה.
השבוע נגמר. ממקום מושבי ברכבת אני מביט מהחלון על הים והשמים ומתגעגע הביתה. מולי אנשים ישנים בכיסאותיהם או קוראים עיתון. הבזקים של שמש חודרים מידי פעם לקרון ממזרח וגורמים לי למצמץ.
מוזר איך הגוף והרוח יכולים להיות במקומות שונים בו זמנית. בעודי נוסע דרומה, מפליגות מחשבותיי צפונה, אל הבית; אל הילדים והאישה שלי; אל כל מה שטוב בעולם; אל הנחמה והמנוחה. גם היום הזה יגמר, אני אומר לעצמי, עוד לפני שהוא ממש מתחיל. אולי זה ניסיון להתעודד ולרכך מעט את התחושה שנלווית ליציאה זו של הנשמה. תחושה כמו חלל פעור. גם היום הזה ייגמר, thay all do.
ובערב, כשאגיע הביתה, הילדים שלי, לבושים בפיג'מות, ירוצו לקראתי בעיניים צוהלות. אנו נתחבק. אחר כך נתכרבל יחדיו על הספה, ומשהו כבר יביא את הספר.
אלטף את אופיר ואנשק את עילי והם יניחו את ראשיהם על חזי. את הספר נפתח בעמוד הראשון, ומתוך כדים יוונים המעוטרים באלי האולימפוס ומיטב הגיבורים, המוזות ישירו לנו שוב על הדברים שהיו. יחד נחצה את נהר הסטיקס לעולם האגדות ונחפש שוב שמות לתינוק שבעתיד.
"הרקולס" אופיר עונה בלי להסס. "הרקולס". עילי מביט בנו ואומר: "לא, נקרא לו אוֹטֱה".
יש עוד מספר חודשים עד שנהפוך למשפחה של חמש נפשות וחיפוש שמות לילד החדש הוא בילוי משעשע. אתמול, בזמן שקראנו את סיפורי התנ"ך, אופיר העלה את האפשרות "פנחס".
"פנחס"? אני שואל, "מאיפה הבאת את השם הזה"?
"ראיתי בסרט".
יעקוב גונב מעשיו את הבכורה ועילי יושב לידי. "קר לי" הוא אומר. יש לו חום והוא מכורבל בשמיכה. "כואב לי במצח" הוא מוסיף ומצביע על ראשו. בצהריים ליאור הוציאה אותו מהגן מוקדם מהרגיל. "אימא התגעגעתי אליך, היה לי משעמם בגן". הוא בוכה. מאוחר יותר הלכנו לחנות לקנות חמר. כשחזרנו הביתה ישבנו בחצר ולשנו פמוטים וקערה למוצצים. שיבצנו בהם אבני פסיפס קטנות ומידי פעם קמתי ממקומי לבדוק את הבישולים: אטריות עם כרוב, וחמאה, עוף צלוי בבצל ופפריקה ומרק שעועית אלוהי. הבית מלא ריחות של כמון ופלפלים חריפים בזמן שבחוץ מנשבת רוח והעצים נעים בחשכה.
השבוע נגמר. ממקום מושבי ברכבת אני מביט מהחלון על הים והשמים ומתגעגע הביתה. מולי אנשים ישנים בכיסאותיהם או קוראים עיתון. הבזקים של שמש חודרים מידי פעם לקרון ממזרח וגורמים לי למצמץ.
מוזר איך הגוף והרוח יכולים להיות במקומות שונים בו זמנית. בעודי נוסע דרומה, מפליגות מחשבותיי צפונה, אל הבית; אל הילדים והאישה שלי; אל כל מה שטוב בעולם; אל הנחמה והמנוחה. גם היום הזה יגמר, אני אומר לעצמי, עוד לפני שהוא ממש מתחיל. אולי זה ניסיון להתעודד ולרכך מעט את התחושה שנלווית ליציאה זו של הנשמה. תחושה כמו חלל פעור. גם היום הזה ייגמר, thay all do.
ובערב, כשאגיע הביתה, הילדים שלי, לבושים בפיג'מות, ירוצו לקראתי בעיניים צוהלות. אנו נתחבק. אחר כך נתכרבל יחדיו על הספה, ומשהו כבר יביא את הספר.
אלטף את אופיר ואנשק את עילי והם יניחו את ראשיהם על חזי. את הספר נפתח בעמוד הראשון, ומתוך כדים יוונים המעוטרים באלי האולימפוס ומיטב הגיבורים, המוזות ישירו לנו שוב על הדברים שהיו. יחד נחצה את נהר הסטיקס לעולם האגדות ונחפש שוב שמות לתינוק שבעתיד.
