אבא, אני רוצה חתול" אומר עילי. אני מביט בו ומלטף את ראשו.
יש בו אהבה גדולה לכל מה שחי. אתמול כשחזרנו יחדיו מהגן. עילי אומר
פתאום: "הנה חיפושית". הוא מתיישב על המדרכה, מרים אותה בידו ומתבונן
ברגלים השחורות שזזות כמו שישה מחטים קטנים. אחר־כך הוא מניח אותה בין השיחים ואנו
ממשיכים בדרכינו. כאשר אנו מגיעים למדרגות המובילות מרחוב הפסגה לרחוב בו אנו גרים
מתגלים בפנינו ההרים הגדולים. "הבט כמה יפים הם" אני אומר לעילי,
"ראה כיצד העננים מצילים תלאים־תלאים ומשחקים תופסת עם השמש". עילי
מתבונן ופניו מוארים בחיוך גדול ופתוח כמו הים. הוא נותן ידו בידי ובמקום לרדת
במדרגות אנו פונים לשביל המתפתל. באמצע הדרך יש פיסת דשא ירוק, גבוה ורך תחת עץ
תאנה ריחני. עילי משחרר את ידי ומתיישב בעשב. אחר־כך הוא נשכב ואפו מבצבץ בין
הגבעולים הירוקים. "אבא, חכה רגע", הוא אומר ולמרות שנדמה לי שאין הוא
יודע להסביר מה בדיוק הוא רוצה ואין הוא יודע לבטא את אהבתו לדברים שצומחים ונעים
ברוח, במילים, הוא מקרין זאת בגופו; בכל תנועה, בנשימותיו, בצחוקו, ובזמן שהוא
מקדיש לחוש ולחוות את העולם.
"אני רוצה חתול" הוא אומר כאשר אנו עוברים ליד פחי הזבל ושישה
חתולים מביטים בנו בחשדנות. "אולי יום אחד" אני עונה, "אנו עדיין
עייפים מהחתול הקודם".
"אבל אני אוהב חתולים"
"אני יודע" ידי שוב מלטפת את ראשו. "אני יודע".
ביני לביני אני מתפלל שידע לשמור על אהבה זו; שלא אקלקל אותה בטעות, שלא ארמוס
אותה ברגלי המבוגר המגושמות שלי. אולי, אני ממשיך לחשוב, אולי אצליח אני, יום אחד,
ללמוד ממנו את הקסם הזה שהוא מחולל בקלות שכזו, כמעט כלאחר יד; אלמד לגעת בעולם
באופן ישיר כל כך, בלי פחד ובלי מחיצות.
