יום שישי, 10 בספטמבר 2010

ההליכה.

היום, בלי הכנה מוקדמת, עילי נעמד וייצב את עצמו. הביט קדימה, הרים רגל אחת והינחה לפנים, ואחריה עוד רגל ופתאום הוא הולך.
שלושה צעדים קטנים הוא צעד, שלושה צעדים מגששים ורועדים על הרגלים הרזות שלו; שלושה צעדים מלאי קושי וחשש.
ליאור ואני ושרון ויהודית ישבנו על הספות בסלון ומחאנו כפיים בהתלהבות כמו היינו מעודדים רץ המסיים מרתון.
עילי הביט סביב, על פניו החיוך הכי זוהר שלו, וכולו התרגשות ופליאה בעקבות המעשה. הוא חש שקרה דבר מה בעל משמעות. הוא יודע שנפל דבר.
למצער אין סיכוי שהוא יזכור את האירוע; מי מאיתנו זוכר את היום בו הוא התחיל ללכת?
למרות זאת אני מקווה שהוא ייזכור איך זה מרגיש:
איך זה מרגיש לעבור להיות אדם שהולך; איך זה מרגיש להתגבר על הפחד והקושי ולעשות מעשה; איך זה מרגיש להצליח וכמה אושר גוררת אחריה הצלחה זו.


אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה