כאבי ואהבותי מבקשים תמיד להתבטא.
בשנות החושך, בשעות האימה והאפלה נולדו בקרבי מדבריות חדשים מידי יום. לא ידעתי כיצד לנתב את האנרגיה העכורה שזרמה בקרבי ולא מצאתי כתובת או כלי כיבול לכאב ולצער וכך הופנה זה פנימה, לתוכי, הדביר וברא מדבריות. חשתי כיצד אני קמל, מתייבש ומתקבע ונשמתי הופכת לענני אבק הנישאים ברוח.
"אבוי לאדם הטומן מדבריות בחובו" אמר ניטשה ואני מסכים: אבוי.
אתמול אחר הצהרים, אופיר ישב על רגלי וגזר ניירות לפיסות קטנות בזמן שעילי היה עסוק בלטפס שוב ושוב על הספה, להתיישב מאחורי ראשי ולמשוך את פני לאחור. בעודו אומר משהו בשפתו שלו שאינה נהירה כלל, אני מרים אותו במותניו, הופך אותו באוויר, ראשו כלפי מטה והוא צורח בשמחה.
אחר כך שני האפרוחים הללו; הזבובונים הקטנים הללו פצחו יחדיו בסדרת שאגות ארייה איומות המלווות בתנועת יד טורפנית והתפקעו מצחוק מהבהלה המעושה שלי.
אני אוהב אותם כל כך.
בשנות האור, בשעות הזוהר והשמחה נולדים בקרבי שדות חדשים בכל יום. שדות ירוקים, משובצים בפרחי בר שנעים ברוח תחת השמים הגדולים. גם את האנרגיה המופלאה הזו אין אני יודע לנתב ואין לה כתובת או כלי כיבול וכך היא פונה פנימה, לתוכי והיא יוצרת ומפרה ואני חש כיצד אני פורח וגדל ונשמתי מלאה אבקנים וזרעי רעיונות ויצירה המתערבלים ברוח.
"מבורך האדם הטומן שדות ירוקים בחובו". מבורך.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה