"יש לי רעיון" אומר עילי, "בו נלך לטיול".
עמדנו מחוץ לגן, השמש שממהרת לשקוע כבר עסקה בציור צללים ארוכים מאחורי עצי הזית בשדה ממול. הסתיו כבר כאן והחורף אורב מעבר לפניה.
"אני רוצה ממתק" אומר אופיר, "לא קיבלתי ממתק היום"
לבסוף הסכמנו שנלך הביתה ובמקום ממתק נשב על הספה בחוץ, נאכל פופקורן וענבים ונמשיך לעקוב אחרי עלילותיו של אסטריקס באולימפיאדה. בעוד אנו מתארגנים על הספה - מחפשים מקום נוח, מוודאים שהקערות נמצאות בהישג יד ומניחים את הספר כך שכולם יוכלו לראות את הציורים - טיפס עילי מאחורי גבי וניסה להתיישב על כתפי. נשענתי לאחור, קצת מועך אותו וחילצתי ממנו צחקוקים וצווחות של שמחה וברגע של שקט, כשראשי נח על חזהו יכולתי לשמוע את הלומות ליבו.
כך ישבנו: אזני צמודה לחזהו וכולי תחת ההשפעה של איזה קסם קדמוני. "זה החיים שם בפנים" חשבתי, "החיים בתוך הלב" ולרגע עלתה לנגד עיני תמונת הים הגדול; גלים מתגלגלים לעבר החול ורוח קלה על עורי; זהרורי שמש על המים ותחושה עצומה של מרחב ובעקבותיה ההבנה שכל היש בעולם כאן הוא; בין פעימה לפעימה של הלב הקטן הזה. עילי שלח את ידו וליטף את פני בעדינות מהולה ברצינות עמוקה של ילד בן שלוש. כל כך היה הוא מרוכז במעשה ושקוע בו עד כי נדמה ששכח עולם ומלאו. "אבא" הוא אמר פתאום, מפר את השקט שירד עלינו, "אני אוהב אותך".
מאוחר יותר לקחתי את אופיר לשיעור ג'ודו. הוא החליף בגדים במלתחה ומיהר לרוץ ולהתיישב על המזרן ליד הילדים האחרים. "בקבוק" הוא נסה לומר לי בתנועות שפתיים ללא קול כדי לא להפריע לרותם הקורא את שמות הנוכחים. הנחתי את בקבוק המים בפינת הסטודיו ויצאתי בשקט.
"עכשיו אפשר ללכת לטיול" אמרתי לעילי. עיניו אורו והוא לקח את ידי בידו. "אפשר שאתה תהיה המפלצת ואני אברח"? שאל. אחר-כך הוא רץ במעלה הגשר הירוק ואני רדפתי אחריו בתפקיד המפלצת וכשהגעתי לצד השני מצאתי אותו עומד ואוחז ברשת הגדר המקיפה את מגרש הכדור-סל של בית הספר "פסגות". קבוצת נערים שיחקה שם כדורגל ועילי עקב בעניין אחר מהלך המשחק. כעבור זמן מה המשכנו ללכת ובמגרש החנייה עילי קפץ בקפדנות מעל כל קו הפרדה לבן המצויר על האספלט. לבסוף הגענו למצפה שבקצה הגבעה והתבוננו באורות העיר הפרושה לפנינו ובפנסי המכוניות בכבישים בעוד השמיים המערביים בוערים מעלינו בכתום בין עננים שחורים כחולים.
על ספסל, מתחת לפנס רחוב שאורו צהבהב ישבנו יחדיו. הוצאתי מהתיק את הספר של "צפרדי וקרפד" וקראנו על צפרדי המספר לקרפד ביום חורף גשום כיצד חיפש את האביב מעבר לכל הפינות של ילדותו.
העולם הגדול נח לרגלינו, מנצנץ, פועם ומלא חיים. הלילה שהקדים ובא, הביא אתו רוח צוננת וסתווית. עילי, בבגדיו הקצרים, נצמד אלי ואני הנחתי את הספר בצד חיבקתי אותו חזק חזק חזק רגע לפני שנקום ונחלוף על פני הפינה הבאה של הטיול המופלא הזה.
עמדנו מחוץ לגן, השמש שממהרת לשקוע כבר עסקה בציור צללים ארוכים מאחורי עצי הזית בשדה ממול. הסתיו כבר כאן והחורף אורב מעבר לפניה.
"אני רוצה ממתק" אומר אופיר, "לא קיבלתי ממתק היום"
לבסוף הסכמנו שנלך הביתה ובמקום ממתק נשב על הספה בחוץ, נאכל פופקורן וענבים ונמשיך לעקוב אחרי עלילותיו של אסטריקס באולימפיאדה. בעוד אנו מתארגנים על הספה - מחפשים מקום נוח, מוודאים שהקערות נמצאות בהישג יד ומניחים את הספר כך שכולם יוכלו לראות את הציורים - טיפס עילי מאחורי גבי וניסה להתיישב על כתפי. נשענתי לאחור, קצת מועך אותו וחילצתי ממנו צחקוקים וצווחות של שמחה וברגע של שקט, כשראשי נח על חזהו יכולתי לשמוע את הלומות ליבו.
כך ישבנו: אזני צמודה לחזהו וכולי תחת ההשפעה של איזה קסם קדמוני. "זה החיים שם בפנים" חשבתי, "החיים בתוך הלב" ולרגע עלתה לנגד עיני תמונת הים הגדול; גלים מתגלגלים לעבר החול ורוח קלה על עורי; זהרורי שמש על המים ותחושה עצומה של מרחב ובעקבותיה ההבנה שכל היש בעולם כאן הוא; בין פעימה לפעימה של הלב הקטן הזה. עילי שלח את ידו וליטף את פני בעדינות מהולה ברצינות עמוקה של ילד בן שלוש. כל כך היה הוא מרוכז במעשה ושקוע בו עד כי נדמה ששכח עולם ומלאו. "אבא" הוא אמר פתאום, מפר את השקט שירד עלינו, "אני אוהב אותך".
מאוחר יותר לקחתי את אופיר לשיעור ג'ודו. הוא החליף בגדים במלתחה ומיהר לרוץ ולהתיישב על המזרן ליד הילדים האחרים. "בקבוק" הוא נסה לומר לי בתנועות שפתיים ללא קול כדי לא להפריע לרותם הקורא את שמות הנוכחים. הנחתי את בקבוק המים בפינת הסטודיו ויצאתי בשקט.
"עכשיו אפשר ללכת לטיול" אמרתי לעילי. עיניו אורו והוא לקח את ידי בידו. "אפשר שאתה תהיה המפלצת ואני אברח"? שאל. אחר-כך הוא רץ במעלה הגשר הירוק ואני רדפתי אחריו בתפקיד המפלצת וכשהגעתי לצד השני מצאתי אותו עומד ואוחז ברשת הגדר המקיפה את מגרש הכדור-סל של בית הספר "פסגות". קבוצת נערים שיחקה שם כדורגל ועילי עקב בעניין אחר מהלך המשחק. כעבור זמן מה המשכנו ללכת ובמגרש החנייה עילי קפץ בקפדנות מעל כל קו הפרדה לבן המצויר על האספלט. לבסוף הגענו למצפה שבקצה הגבעה והתבוננו באורות העיר הפרושה לפנינו ובפנסי המכוניות בכבישים בעוד השמיים המערביים בוערים מעלינו בכתום בין עננים שחורים כחולים.
על ספסל, מתחת לפנס רחוב שאורו צהבהב ישבנו יחדיו. הוצאתי מהתיק את הספר של "צפרדי וקרפד" וקראנו על צפרדי המספר לקרפד ביום חורף גשום כיצד חיפש את האביב מעבר לכל הפינות של ילדותו.
העולם הגדול נח לרגלינו, מנצנץ, פועם ומלא חיים. הלילה שהקדים ובא, הביא אתו רוח צוננת וסתווית. עילי, בבגדיו הקצרים, נצמד אלי ואני הנחתי את הספר בצד חיבקתי אותו חזק חזק חזק רגע לפני שנקום ונחלוף על פני הפינה הבאה של הטיול המופלא הזה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה