" וּזְהַב הָאָרֶץ הַהִוא, טוֹב; שָׁם הַבְּדֹלַח, וְאֶבֶן הַשֹּׁהַם."

ילד חדש לנו, שוהם שמו.
"ירדו לי המים" אמרה ליאור ביום שישי בבוקר ובדרכה למקלחת נרטבה המיטה והרצפה כמו ירד גשם בתוך הבית.
"הנה הוא בא" חשבתי. רוח מנשבת דרך שדה חיטה ירוק בתוכי; שיבולים המתחככות זו בזו; בעיני דמעות ובלבי צמרמורת וציפייה. 
בארבע בערך יצאנו לבית החולים בצפת. ליאור אחוזת צירים במושב האחורי, אני נוהג ולבי פועם. עילי נולד בלידת בזק וחששתי שלא נספיק להגיע וכמו תמיד, כאשר ממהרים, ברגע שעברנו את כרמיאל נקלענו לפקק תנועה עסיסי מהצומת הקרוב ועד האופק. "אני לא אעמוד בזה" אמרה ליאור, "סע".
ירדתי לשול והפעלתי אורות מצוקה. מאה מטר אחר-כך, ג'יפ משטרתי גדול צפר עלינו ברוגז. השוטר פתח את החלון ודרש הסברים. "יולדת, יולדת" אמרתי את מילות הקסם ומיד הופעלו צופרים והג'יפ המשטרתי התמקם על השול לפנינו ופינה לנו את כל הפקק עד לפנייה שמאלה בה עולים להר מרון. 
ארבע שעות אחר-כך, בשמונה ועשרים בערב ליאור, ידיה אוחזות במתלה המשתלשל מהתקרה, ילדה את שוהם בעמידה בעודי מחבק את מותניה ומנסה לשאת חלק ממשקלה בידי.
בחוץ, על ההרים המקיפים את צפת, נשבה רוח שרבית ומאובקת, אורנים נעו והשתחוו, כדור הארץ סבב על צירו, חרמש הירח טלה בשמים; כוכבים בערו בחלל הקר וגלקסיות המשיכו להתרחק זו מזו. כשילד חדש נולד היקום מתרחב. 
שוהם.
ומנקודת מבטי, אותה נקודה קטנטנה בחדר הלידה; נקודה קטנה כמו חלקיק של חלקיק; הנקודה בה ילדי שוכב על ליאור וחי חשתי כיצד הכול פתאום הואר. כל האנרגיה האפלה והחומר האפל, כול החושך והלילה הגדול, כול המרחקים וכול הזמן, כול היש וכול האין; החלל שבפנים והחלל שבחוץ - כל היקום זהר לרגע אחד במפץ גדול של אהבה.