ברית

בעוד כחמש שעות יחתכו את הבן שלי. כרגע הוא יישן בשלווה, בסך הכל בן שבועיים וקצת. אך שלווה זו זמנית, היום עושים לו ברית. מנהג ברברי ומיותר. אין לי מנוחה היום; כל הזמן מעיקה עלי המחשבה שהנה הרגע קרב; הנה בא הכאב; הנה מטילים מום בגופו המושלם של בני. הזמנו קצת משפחה וזוג חברים (עבורו זו מצווה גדולה) כאילו שמדובר בדבר־מה שמח; כאילו שצריך לחגוג את הזוועה הזו. וכל זאת בשם האל, ובשם הדת האווילית. אנני רוצה צוויון, אנני רוצה להרגיש יהודי, אין לזה שום משמעות בעיני, לא רוצה ברית עם אלוהים, נציגיו השחורים מבחילים אותי, אורך חייהם ודרכם החשוכה מנוגדת לכל מה שחשוב ויקר בעיני.
בן יקר שלי: עילי אהוב שלי, אבא מתנצל.
סליחה.

לוגיסטיקה

כמעט שבוע עבר מאז בא עילי לעולם. שבוע מלא ריגושים וביקורים והיום ארזנו את המשפחה באוטו הקטן והמתפרק שלנו ונסענו לתל-אביב. זו הפעם הראשונה בה אנו יוצאים מהבית לנסיעה כזו בהרכב שכזה. קמנו ב - 6:30 כדי לא לאחר וארזנו תיק ומנשא ועגלה וסל־קל ואת אופיר וחיתולים ומגבונים וכוס עם דגנים וארנקים והכל הלך חלק ובקלות. החששות מרעב באמצע הדרך לא התממשו. לא באופן חמור בכל־אופן. בחזור עילי הודיע שהוא רוצה לאכול, אז עצרנו רגע בשורש וליאור הניקה. את אופיר החזקנו ער, סיפרנו לו סיפורים ושרנו לו שירים ולבסוף הוא לקח את הטלפון של ליאור לראות את מצגת השקופיות האהובה עליו בליווי השיר של כוורת המספר על דוד וגולית: "אואוווואואו" כמו שהוא קורא לו. עכשיו אופיר כבר ישן, ועילי אוכל את הצד השני, והמרק מתחמם על הכיריים, ובעוד רגע נאכל, ואז תיהיה לנו שעה של מנוחה. ברדיו שירים של יום שישי, והחתול מנמנם על השפה. כך זה טוב, כך זה צריך להיות.

Here comes the son 2

זה התחיל קצת לפני השעה 22:00 אתמול בערב. עוד ראינו פרק של Friends במחשב ופתאום התחילה לידה.
ציר רדף ציר יחד עם ירידת מים ונפילת הפקק ועוד חשבנו שבטח זה יעבור, שהרי יש עוד לפחות שלושה שבועות. מסתבר שטעינו. לרשותינו עמדו בערך שלוש שעות וחצי ובשעה , 01:22 לאחר לידה מדהימה (ואני ממש לא מחבב סופרלטיבים אבל הי, אין לי מילה טובה יותר, ליאור הייתה הכי אישה, הכי קמאית, פראית וקדמונית שאפשר) הגיח לעולם הבן השני שלנו. הוא בכה קצת. עכשיו, לאחר שעתיים שינה, הרכבתי את העריסה וכשאסיים את הקפה ואת הפוסט אסע לבית החולים לאסוף את ליאור ואת הילד החדש ששם עדיין אין לו. מוזר: אתמול היינו משפחה, והיום אנחנו משפחה. נראה לי שאצטרך לשנות את שם הבלוג.

מה זה?

"מה ייה, מה ייה"? שואל אופיר אלף פעמים ביום ומצביע, "מה ייה"?
"זו תחנת אוטובוס, זו חנות לשוקולד, זו אישה, זה רמזור, זה מעבר חציה..."
"מה ייה"? הוא ממשיך.
"זה טוסטוס, זו חנות למוצרי חשמל, זה ענן, זה דשא, אילו אופניים, זו עגלה..."
"מה ייה, מה ייה"? כאילו לא אמרתי כלום עד עכשיו.
"זו משאית, זה ספר, זה פנס רחוב, זה שולחן, זה כיסא, זה ספסל, זו שדרה, זה בית קפה..."
כל־כך הרבה דברים יש לו ללמוד ונחמד שהוא שואל.