"אבא פיפי" אומר אופיר באמצע ארוחת ערב במסעדת "ספגטים". אנו קמים והוא מוסיף: "וגם קקי". בזמן שאנו חוצים את המסעדה אני חושב שזו השעה הקבועה שלו ושזה נחמד שיש לו שעה קבועה למרות שאין אנו בבית ושאר מיני הירהורים שברומו של עולם,
כדי להגיע לשירותים יצאנו בדלת אחורית למעיין לימבו ארכיטקטוני לא ברור המוביל לצדדים האחוריים והלא מרוצפים של בתי העסק הנוצצים שבמתחם. דלת דיקט ועליה שלט בכתב יד האומר: "השימוש בשירותים ללקוחות ספגטים בלבד", החזיר אותי ארצה. אזרחי ישראל ידועים בצייתנותם וברור ששלט שכזה ימנע מכל ארחי־פרחי שיכור או פועל עם קילקול כיבה להשתמש בשירותים.
"אופיר, תרים את מימי" אני אומר. הרצפה רטובה; סחי ורפש ומיי מדמנה. האסלה כולה שערות ערווה וכתמים צהובים. "רגע" אני אומר, "ותרים את מימי". בתחילה ניסיתי לנגב את האסלה עם נייר טואלט, אך ללא הצלחה מרובה; השערות והכתמים פשוט עברו מקום. השלב הבא היה לקחת את מברשת האסלות למלא אותה סבון ידיים ולעשות כמיטב יכולתי.
אופיר יושב על הקרמיקה הלבנה ומייצב את עצמו בשתי ידיו. "תן לי את מימי" אני מצווה, אך אופיר מסרב ואז כמעט נופל לתוך האסלה כי יד אחת עסוקה במימי במקום בשמירה על שיווי משקל ואז מימי נופלת לרפש השחור שעל הרצפה. הרמתי אותה ותליתי אותה על ידית הדלת. "תן לי את מימי" אופיר בוכה. ואני מנסה להסביר לו שהוא יקבל אותה כשייסיים, אבל סבלנותי פקועה וקולי חד ורם ואופיר ממשיך לשבת על האסלה המטונפת ולבכות ולצעוק.
הוא ממשיך לבכות בזמן הניגוב; מכופף קדימה, עכוזו מונף באוויר וידיו עמוק בגועל שעל הרצפה.
בדרך חזרה לשולחן הוא הלך עם מימי צמודה ללחי, אצבע בפה ורסיסי דמעות בעיניים.
אחר־כך אכלנו קינוח ושברנו את שיא החודש של המסעדה במשחק קלפי הזיכרון שעל מסך המגע צמוד לשולחנינו.
כשיצאנו חשבתי שזו מימי שמאוד הייתי רוצה לאבד אבל לא יכולתי להביא את עצמי לכך.
כדי להגיע לשירותים יצאנו בדלת אחורית למעיין לימבו ארכיטקטוני לא ברור המוביל לצדדים האחוריים והלא מרוצפים של בתי העסק הנוצצים שבמתחם. דלת דיקט ועליה שלט בכתב יד האומר: "השימוש בשירותים ללקוחות ספגטים בלבד", החזיר אותי ארצה. אזרחי ישראל ידועים בצייתנותם וברור ששלט שכזה ימנע מכל ארחי־פרחי שיכור או פועל עם קילקול כיבה להשתמש בשירותים.
"אופיר, תרים את מימי" אני אומר. הרצפה רטובה; סחי ורפש ומיי מדמנה. האסלה כולה שערות ערווה וכתמים צהובים. "רגע" אני אומר, "ותרים את מימי". בתחילה ניסיתי לנגב את האסלה עם נייר טואלט, אך ללא הצלחה מרובה; השערות והכתמים פשוט עברו מקום. השלב הבא היה לקחת את מברשת האסלות למלא אותה סבון ידיים ולעשות כמיטב יכולתי.
אופיר יושב על הקרמיקה הלבנה ומייצב את עצמו בשתי ידיו. "תן לי את מימי" אני מצווה, אך אופיר מסרב ואז כמעט נופל לתוך האסלה כי יד אחת עסוקה במימי במקום בשמירה על שיווי משקל ואז מימי נופלת לרפש השחור שעל הרצפה. הרמתי אותה ותליתי אותה על ידית הדלת. "תן לי את מימי" אופיר בוכה. ואני מנסה להסביר לו שהוא יקבל אותה כשייסיים, אבל סבלנותי פקועה וקולי חד ורם ואופיר ממשיך לשבת על האסלה המטונפת ולבכות ולצעוק.
הוא ממשיך לבכות בזמן הניגוב; מכופף קדימה, עכוזו מונף באוויר וידיו עמוק בגועל שעל הרצפה.
בדרך חזרה לשולחן הוא הלך עם מימי צמודה ללחי, אצבע בפה ורסיסי דמעות בעיניים.
אחר־כך אכלנו קינוח ושברנו את שיא החודש של המסעדה במשחק קלפי הזיכרון שעל מסך המגע צמוד לשולחנינו.
כשיצאנו חשבתי שזו מימי שמאוד הייתי רוצה לאבד אבל לא יכולתי להביא את עצמי לכך.
