"כפתורים" אופיר אומר. הוא מטפס עלי בחדר ההמתנה לרופא ולוחץ על כפתור בחולצתי. "זה עושה פיפ"? הוא שואל.
יש לנו תור לשעה 17:20. הגענו מוקדם בגלל איזו טעות בתכנון ועלינו להמתין לפחות ארבעים דקות. מלבדינו אין עוד אנשים ויש איזו תקווה שאולי יקרה נס; אנשים לא יבוא ואנו נכנס ונצא מוקדם, אבל דלת חדר הרופא סגורה ומבפנים עולים קולות מעומעמים. כך אנו יושבים על כסאות ההמתנה ואופיר מטפס. הוא לוחץ שוב על הכפתור ואומר: "פיפ". אחר־כך משתעל. הדלת נפתחת ושלוש ילדות יוצאות ונעמדות במסדרון חוסמות את הדלת בגופן. מבוגר לא מתלווה אליהן. אחרי רגע הדלת נסגרת שוב והקולות המעומעמים חוזרים להדהד במסדרון. בנתיים אני מרוקן את ארנקי מכל המטבעות של 10 אגורות וחצאי שקלים. "חנוכיות וכדים" אופיר קורא להם והוא עסוק במנייתם והפלתם ובנסיון להבין באיזו מהמטבעות חשקה נפשי. תקוותי להכנס מוקדם נגוזה. אט אט מתמלא חדר ההמתנה ומתברר שמי שהוזמן לשעה 17:00 עדיין לא נכנס. הדלת נפתחת ולשלושת הבנות מתווספת אישה. הם עושים את דרכם ליציאה ובמקומם נכנסת משפחה שלמה לחדר הרופא והדלת נסגרת מאחוריהם. בנתיים אופיר מאבד את סבלנותו ומשליך בזעם את המטבעות לכל עבר בעוד אימהות אבות וילדים מתבוננים במחזה. אני אוסף את המטבעות ומודיע לאופיר כי התנהגותו לא מקובלת עלי ושלא אתן לו שוב את המטבעות. בתגובה אופיר מצליף בי עם המימי שלו ולכן אני מחרים גם אותה. "אני רוצה את מימי" הוא בוכה. אני נחוש שלא להחזיר לו אותה; שישא בתוצאות מעשיו. אופיר נשכב על הריצה ובוכה בקול גדול. סביבי כולם מביטים אבל אני אומר לעצמי להיות חזק ולא להיכנע וממשיך להיות אמפטי לאופיר ולהסביר בשקט כי לא אתן לו את מימי. "אני רוצה את מימי" אופיר בוכה ממקום משכבו על הרצפה ואחר־מוסיף "אני עייף". צחוק נשמע בקהל ומישהו ממלמל "ילד חכם". אני לא נשבר. אופיר ממשיך לבכות ואז מוסיף: "אני חולה" בטון אומלל כל־כך שכל חדר ההמתנה פרץ בצחוק גדול.
לקחתי אותו על הידיים, החזרתי לו את מימי וחיבקתי אותו חזק. דלת הרופא נפתחה והאישה שישבה מולי ויתרה על התור שלה למענינו.
גם חולה וגם עייף; הוא מכיר היטב את הכפתורים ויודע בדיוק איזה מהם עושה פיפ.
יש לנו תור לשעה 17:20. הגענו מוקדם בגלל איזו טעות בתכנון ועלינו להמתין לפחות ארבעים דקות. מלבדינו אין עוד אנשים ויש איזו תקווה שאולי יקרה נס; אנשים לא יבוא ואנו נכנס ונצא מוקדם, אבל דלת חדר הרופא סגורה ומבפנים עולים קולות מעומעמים. כך אנו יושבים על כסאות ההמתנה ואופיר מטפס. הוא לוחץ שוב על הכפתור ואומר: "פיפ". אחר־כך משתעל. הדלת נפתחת ושלוש ילדות יוצאות ונעמדות במסדרון חוסמות את הדלת בגופן. מבוגר לא מתלווה אליהן. אחרי רגע הדלת נסגרת שוב והקולות המעומעמים חוזרים להדהד במסדרון. בנתיים אני מרוקן את ארנקי מכל המטבעות של 10 אגורות וחצאי שקלים. "חנוכיות וכדים" אופיר קורא להם והוא עסוק במנייתם והפלתם ובנסיון להבין באיזו מהמטבעות חשקה נפשי. תקוותי להכנס מוקדם נגוזה. אט אט מתמלא חדר ההמתנה ומתברר שמי שהוזמן לשעה 17:00 עדיין לא נכנס. הדלת נפתחת ולשלושת הבנות מתווספת אישה. הם עושים את דרכם ליציאה ובמקומם נכנסת משפחה שלמה לחדר הרופא והדלת נסגרת מאחוריהם. בנתיים אופיר מאבד את סבלנותו ומשליך בזעם את המטבעות לכל עבר בעוד אימהות אבות וילדים מתבוננים במחזה. אני אוסף את המטבעות ומודיע לאופיר כי התנהגותו לא מקובלת עלי ושלא אתן לו שוב את המטבעות. בתגובה אופיר מצליף בי עם המימי שלו ולכן אני מחרים גם אותה. "אני רוצה את מימי" הוא בוכה. אני נחוש שלא להחזיר לו אותה; שישא בתוצאות מעשיו. אופיר נשכב על הריצה ובוכה בקול גדול. סביבי כולם מביטים אבל אני אומר לעצמי להיות חזק ולא להיכנע וממשיך להיות אמפטי לאופיר ולהסביר בשקט כי לא אתן לו את מימי. "אני רוצה את מימי" אופיר בוכה ממקום משכבו על הרצפה ואחר־מוסיף "אני עייף". צחוק נשמע בקהל ומישהו ממלמל "ילד חכם". אני לא נשבר. אופיר ממשיך לבכות ואז מוסיף: "אני חולה" בטון אומלל כל־כך שכל חדר ההמתנה פרץ בצחוק גדול.
לקחתי אותו על הידיים, החזרתי לו את מימי וחיבקתי אותו חזק. דלת הרופא נפתחה והאישה שישבה מולי ויתרה על התור שלה למענינו.
גם חולה וגם עייף; הוא מכיר היטב את הכפתורים ויודע בדיוק איזה מהם עושה פיפ.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה