לפני שאלך לישון אכנס לחדר הילדים. אתבונן בהם ישנים לאורו הקלוש של הטלפון הנייד. בואו אחרי וראו את עילי שוכב על הגב, נושם באיטיות, בחירחור קל של הצטננות. המוצץ שנפל מפיו נח במרחק סנטימטרים אחדים מאפו. ראו את אופיר. מכורבל בשמיכה מפותלת, ופתאום הוא חווה רגע של חוסר שקט; אולי חש בי מתגנב באפלה; אולי חולם דבר מה. והנה הרגע חולף והוא מתהפך, נותן אצבעו בפיו, נאנח וחוזר לנשום נשימות סדורות בחושך. האור החיוור של הטלפון צובע את פניו בגוון אפרפר לבנבן כמו שיש, כמו פסל.
אני אוהב אותם כל כך.
פעם חלמתי לכתוב על אהבה. חשבתי שיום אחד אבין ואז אכתוב. היום, למרות שאנני מבין דבר, אני רוצה לגעת בחלום שלי.
המשפחה שלי:
בימים אני מתעטף בהם כאילו היו צעיף. הם מלווים אותי כל הזמן. בקומי בבוקר, ביושבי ברכבת, בזמן ההרצאות שלי, בארוחת הצהרים ובזמן ההמתנה למונית. אני רואה אותם לנגד עיני; את אשתי; את בני; את מה שהם יוצרים יחדיו. את אותו השלם; את האהבה שהיא מקום; את האהבה שהיא גוף; שהיא רוח. האהבה שממלאת את ידי ואת ראשי ואת נשמתי והיא חייה ופועמת ונושמת כמו היו לה חיים משל עצמה והיא בולעת אותי ויוצרת אותי ומזינה אותי ומרוקנת אותי ומוסיפה לי רבדים ונדבכים, מנהרות, מחילות ואגמים אפלים. ואני יושב ומחייך לעצמי כאשר דמויותיהם קמות אל מול עיני רוחי.
אני אוהב אותם כל כך.
בקרוב, כשאגיע הביתה, אחבק את אשתי. אנשק אותה ואלטף את שערה. אחר-כך אעלה בשקט-בשקט לחדר הילדם. בחושך, אלחץ על מקש כלשהו בטלפון הנייד ולאורו החיוור אעמוד דום, כראוי למעמד, ואספוג אותם לקרבי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה