זה מרגיש כמו חול שזורם בין האצבעות. זרזיף חם על שפת הים ביום של שמש ושמים כחולים. האביב כבר כאן והחורף הולך ונשכח ואיתו זורמים אל האין גם החיים שהיו; רוח הנושאת גרגיריו הזהובים של הזמן ואת תמונות הילדים הגדלים, הצומחים ומתעצבים והופכים להיות בני אדם. וכה עז הזרם עד כי איני מוצא בו אי של שקט כדי להניח כמה מילים בצד, למשמרת, כמו רוצה לקבור מטמון של זמן קפוא בו אפשר יהיה להתבונן שוב במורד הנהר, בין קני הסוף, במקום בו הזרם מעט חלש יותר, אולי בדלתא.
הבוקר פסענו, עילי ואני, יד ביד במורד השביל המוביל לגנו. עילי החזיק שקית עם ביגלה ובמבה שקיבל מסבא זאביק כמה דקות קודם לכן. מתחתינו אבני הריצוף סדוקות, והצמחיה בצדדים גדלה באופן פרוע. עילי ואופיר מקפידים לסגור את שער העץ מאחוריהם, כמו תמיד ולאחר מספר צעדים עילי מקיש על הדלת, נכנס לגן ואנו נפרדים. בדרך חזרה למכונית אני תוהה מה מכל זה הילדים יזכרו. אם בכלל.
בשדה ליד הגן של אופיר פרחו פתאום אלפי פרחים צהובים זעירים; מרבד ירוק צץ בין עצי הזיית הישנים באדישות, צלופי זמן ומצולקי עידנים. כל יום, אופיר רץ שם עם חברים ובין העצים רוחפות צהלות, וקריאות ורגליים קטנות מדלגות וקופצות. ובין אצבעותי כל זה זורם ונמוג ונשכח; גרגירים של חיים. בעוד רגע עילי יהיה בן שנתיים ואופיר כמעט בן ארבע, ובקושי כתבתי דבר.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה