הרקולס.

"ילדים, איך נקרא לתינוק החדש"? אני שואל. 
"הרקולס" אופיר עונה בלי להסס. "הרקולס". עילי מביט בנו ואומר: "לא, נקרא לו אוֹטֱה".
יש עוד מספר חודשים עד שנהפוך למשפחה של חמש נפשות וחיפוש שמות לילד החדש הוא בילוי משעשע. אתמול, בזמן שקראנו את סיפורי התנ"ך, אופיר העלה את האפשרות "פנחס". 
"פנחס"? אני שואל, "מאיפה הבאת את השם הזה"? 
"ראיתי בסרט".
יעקוב גונב מעשיו את הבכורה ועילי יושב לידי. "קר לי" הוא אומר. יש לו חום והוא מכורבל בשמיכה. "כואב לי במצח" הוא מוסיף ומצביע על ראשו. בצהריים ליאור הוציאה אותו מהגן מוקדם מהרגיל. "אימא התגעגעתי אליך, היה לי משעמם בגן". הוא בוכה. מאוחר יותר הלכנו לחנות לקנות חמר. כשחזרנו הביתה ישבנו בחצר ולשנו פמוטים וקערה למוצצים. שיבצנו בהם אבני פסיפס קטנות ומידי פעם קמתי ממקומי לבדוק את הבישולים: אטריות עם כרוב, וחמאה, עוף צלוי בבצל ופפריקה ומרק שעועית אלוהי. הבית מלא ריחות של כמון ופלפלים חריפים בזמן שבחוץ מנשבת רוח והעצים נעים בחשכה.
השבוע נגמר. ממקום מושבי ברכבת אני מביט מהחלון על הים והשמים ומתגעגע הביתה. מולי אנשים ישנים בכיסאותיהם או קוראים עיתון. הבזקים של שמש חודרים מידי פעם לקרון ממזרח וגורמים לי למצמץ.
מוזר איך הגוף והרוח יכולים להיות במקומות שונים בו זמנית. בעודי נוסע דרומה, מפליגות מחשבותיי צפונה, אל הבית; אל הילדים והאישה שלי; אל כל מה שטוב בעולם; אל הנחמה והמנוחה. גם היום הזה יגמר, אני אומר לעצמי, עוד לפני שהוא ממש מתחיל. אולי זה ניסיון להתעודד ולרכך מעט את התחושה שנלווית ליציאה זו של הנשמה. תחושה כמו חלל פעור. גם היום הזה ייגמר, thay all do. 
ובערב, כשאגיע הביתה, הילדים שלי, לבושים בפיג'מות, ירוצו לקראתי בעיניים צוהלות. אנו נתחבק. אחר כך נתכרבל יחדיו על הספה, ומשהו כבר יביא את הספר. 
אלטף את אופיר ואנשק את עילי והם יניחו את ראשיהם על חזי. את הספר נפתח בעמוד הראשון, ומתוך כדים יוונים המעוטרים באלי האולימפוס ומיטב הגיבורים, המוזות ישירו לנו שוב על הדברים שהיו. יחד נחצה את נהר הסטיקס לעולם האגדות ונחפש שוב שמות לתינוק שבעתיד.

לב הטיול והדברים שמעבר לפינה.

"יש לי רעיון" אומר עילי, "בו נלך לטיול".
עמדנו מחוץ לגן, השמש שממהרת לשקוע כבר עסקה בציור צללים ארוכים מאחורי עצי הזית בשדה ממול. הסתיו כבר כאן והחורף אורב מעבר לפניה.
"אני רוצה ממתק" אומר אופיר, "לא קיבלתי ממתק היום"
לבסוף הסכמנו שנלך הביתה ובמקום ממתק נשב על הספה בחוץ, נאכל פופקורן וענבים ונמשיך לעקוב אחרי עלילותיו של אסטריקס באולימפיאדה. בעוד אנו מתארגנים על הספה - מחפשים מקום נוח, מוודאים שהקערות נמצאות בהישג יד ומניחים את הספר כך שכולם יוכלו לראות את הציורים - טיפס עילי מאחורי גבי וניסה להתיישב על כתפי. נשענתי לאחור, קצת מועך אותו וחילצתי ממנו צחקוקים וצווחות של שמחה וברגע של שקט, כשראשי נח על חזהו יכולתי לשמוע את הלומות ליבו. 
כך ישבנו: אזני צמודה לחזהו וכולי תחת ההשפעה של איזה קסם קדמוני. "זה החיים שם בפנים" חשבתי, "החיים בתוך הלב" ולרגע עלתה לנגד עיני תמונת הים הגדול; גלים מתגלגלים לעבר החול ורוח קלה על עורי; זהרורי שמש על המים ותחושה עצומה של מרחב ובעקבותיה ההבנה שכל היש בעולם כאן הוא; בין פעימה לפעימה של הלב הקטן הזה. עילי שלח את ידו וליטף את פני בעדינות מהולה ברצינות עמוקה של ילד בן שלוש. כל כך היה הוא מרוכז במעשה ושקוע בו עד כי נדמה ששכח עולם ומלאו. "אבא" הוא אמר פתאום, מפר את השקט שירד עלינו, "אני אוהב אותך".
מאוחר יותר לקחתי את אופיר לשיעור ג'ודו. הוא החליף בגדים במלתחה ומיהר לרוץ ולהתיישב על המזרן ליד הילדים האחרים. "בקבוק" הוא נסה לומר לי בתנועות שפתיים ללא קול כדי לא להפריע לרותם הקורא את שמות הנוכחים. הנחתי את בקבוק המים בפינת הסטודיו ויצאתי בשקט.
"עכשיו אפשר ללכת לטיול" אמרתי לעילי. עיניו אורו והוא לקח את ידי בידו. "אפשר שאתה תהיה המפלצת ואני אברח"? שאל. אחר-כך הוא רץ במעלה הגשר הירוק ואני רדפתי אחריו בתפקיד המפלצת וכשהגעתי לצד השני מצאתי אותו עומד ואוחז ברשת הגדר המקיפה את מגרש הכדור-סל של בית הספר "פסגות". קבוצת נערים שיחקה שם כדורגל ועילי עקב בעניין אחר מהלך המשחק. כעבור זמן מה המשכנו ללכת ובמגרש החנייה עילי קפץ בקפדנות מעל כל קו הפרדה לבן המצויר על האספלט. לבסוף הגענו למצפה שבקצה הגבעה והתבוננו באורות העיר הפרושה לפנינו ובפנסי המכוניות בכבישים בעוד השמיים המערביים בוערים מעלינו בכתום בין עננים שחורים כחולים.
על ספסל, מתחת לפנס רחוב שאורו צהבהב ישבנו יחדיו. הוצאתי מהתיק את הספר של "צפרדי וקרפד" וקראנו על צפרדי המספר לקרפד ביום חורף גשום כיצד חיפש את האביב מעבר לכל הפינות של ילדותו.
העולם הגדול נח לרגלינו, מנצנץ, פועם ומלא חיים. הלילה שהקדים ובא, הביא אתו רוח צוננת וסתווית. עילי, בבגדיו הקצרים, נצמד אלי ואני הנחתי את הספר בצד חיבקתי אותו חזק חזק חזק רגע לפני שנקום ונחלוף על פני הפינה הבאה של הטיול המופלא הזה.

הכי חשוב.

המסמרים עלו לי שקל אחד. כששילמתי, בעל החנות חייך חיוך עם קמטים בצידי העיניים ואור. "זה הכי חשוב" הוא אמר.

כשאספתי את עילי מהגן קיבלתי עשר נשיקות. "נתתי לך עשר" אמר כאילו רצה לוודא הריגה. חיבקתי אותו וכשפנינו ללכת הוא ביקש מהגננת עוגייה. "אפשר עוד אחת?" הוסף לאחר שקיבל את הראשונה. בדרך החוצה בעודו מחזיק את שתי העוגיות, מלמל לעצמו. "אחת בשביל אופיר".

בבית הוצאנו לחצר את ארגז הכלים. עילי ואופיר חימשו את עצמם במברגים ומפתחות פתוחים והתיישבנו לדפוק את המסמרים. עילי הגיש לי מסמר, אני נעצתי אותו בעץ ואופיר השלים את המלאכה. הפטיש כבד והוא נאלץ להשתמש בשתי ידיו. מידי פעם עילי בא להצמיד את פניו לפני ולומר "אתה דוקר".

אחר כך הכנו פופקורן והתיישבנו לקרוא על הנסיך איוון שנאלץ להתחתן עם צפרדע ועל קצ'איי בן האלמוות והבקתה ביער שעומדת על רגל של תרנגולת. הלילה הלך וירד כמו עבר האביר השחור על סוסו הכהה וגלימת הכוכבים שלו עטפה אותנו כמו חיבוק. מרחוק שמענו את שירת הצרצרים ושיח הלואיזה בגינה בישם את האוויר.

זה, אני רוצה לומר. 
זה הכי חשוב.

כריש שמח.

אתמול חגגנו לעילי יום הולדת שלוש בגן. בשעה חמש וחצי בבוקר, קמתי מהמיטה, מרוגז למדי, לקול יללותיו של החתול שנשמע קצת כאילו מישהו שוחט אותו. חתול מ@$%$#$ מלמלתי לעצמי וקמתי כדי לתפוס אותו בזנבו ולהשליכו לגינה וכשנכנסתי לסלון מצאתי שם את עילי; עומד בפיג'מה, שערו סתור והוא מחייך חיוך של יום הולדת.
אחר-כך, בגן, הוא ישב על כס המלכות בעוד כולם שרים ומטופפים לכבודו ובעיניו זוהרים כול הכוכבים כולם.
ביציאה, לבקשת הגננת רוקנתי את מגירת העבודות שלו מכל מה שהצטבר בה בשבועות האחרונים ובמכונית חיפשתי איזו שקית ניילון כדי להכילם ומבלי להביט זרקתי את השקית מאחורי המושבים האחוריים ונסענו.
היום בצהריים ליאור אמרה "הרמזור אדום" ואני בלמתי קצת בפתאומיות. היינו בדרכינו בחזרה מהים בעכו ובמקום לחשוב על כבישים ורמזורים חשבתי על המים הכחולים והחומות הצונחות לתוכם והקשבתי לרחש הגלים המכה באבן.
שקית הציורים התעופפה ממקומה ועבודותיו של עילי התפזרו על פני המושבים האחוריים. עילי אמר "אופיר מקמט לי את העבודות" ודמעות בקולו ואז ליאור הרימה את העבודה המקומטת וישרה אותה ושנינו הבטנו בה.
"מה ציירת עילי"
"כריש שמח".

אריס ומרק אהבה.

צחקנו על הספה בסלון, והם טיפסו עלי והתגלגלו ואז אופיר דחף ועילי נפל והתחיל לבכות. לקחתי אותו בידי וליטפתי את ראשו ונישקתי אותו לחשתי לו מילות הרגעה בעוד אופיר מכרכר סבבינו ואז ראינו שעילי מדמם קצת מהפה. באמבטיה שטפנו את הדם והדמעות המשיכו לזרום.

"מוצץ" בכה עילי, "מוצץ" ואופיר רץ לחדר הילדים והביא שני מוצצים מהקערה שליד המיטה. "אתה רוצה שניים" שאל ועילי לקח אחד והכניסו לפיו, סוכר בכך את זרם הבכי ובעודו משפשף את עיניו אופיר אומר "אתה יכול להכניס שניים"? ומושיט לעילי את המוצץ השני ועילי דוחף גם את השני לפיו וזה מצחיק אותו והחיוך שלו דומה לקרן אור הפורצת מבעד לשמיכה של עננים אפורים וגורמת לכל העולם לזרוח פתאום. גם אופיר צוחק ובעיניו משתקפת תחושת הקלה וכל הדרמה נמוגה כאילו מעולם לא התרחשה.

אחר כך, במטבח, אופיר קילף את שיני שום ועילי ערבב את התבלינים ולסיר הוספנו שמן זית בצל ופטרוזיליה וכשסיימנו התיישבנו לקרוא על התפוח של אריס המיועד ליפה מכולן ועל המלחמה הנוראית שנגרמה בגללו וכיצד אודיסאוס הערים על אנשי טרוייה בעוד במטבח מבעבע מרק ירוק מלא עדשים כתומות של אהבה.