כך אני אוהב אתכם

אופיר.

אתה הריח של תפוחים וקינמון. סיידר חם, ריחני וסמיך ביום בו הרוח נושבת. מטע של עצי תפוח מעוטרים בפרחים לבנים וורודים; עלים נושרים בשקט לארץ ודבורים מזמזמות. לחבק אותך, לחוש את ראשך על חזי וללטף את שערך. ילד תפוחים שלי, פלג מים מהיר זרימה במורד ההר, ילד עמוק של אדמה, של סדר והגיון, של מספרים, ריבועים ואותיות. כך אני אוהב אותך.

עילי.

אתה הריח של תירס וחמניות. בירה צוננת ביום לוהט ועגלי כפור על כוס זכוכית. שדה של פרחים צהובים נעים ברוח ושמים גדולים וכחולים. חיטה בשלה מלחששת; אור זהב של קיץ וטור נמלים על גדר של אבן. צרצור של ציקדה וחיוך של ליצן, חיבוק של כוכבים במיטה ומבט עמוק בעיניים. ילד זהוב של מרחב, של כל מה שפתוח וצומח וחי. כך אני אוהב אותך.

שוהם.

אתה הריח של יסמין באביב. וויסקי מעושן בין גבעות ירוקות, כבול בוער ומשטחים של עשב. שקדיה פורחת; זיקוק קפוא בסופו של חורף. מיתרים של נבל ורוח החליל, עורק זהב בסלע – אבן חן וחושן. השקע של הצוואר, הראש המוטה לאחור והצחוק המדגדג. יקומים כחולים בעיניים ואור בראשית על פניך. כך אני אוהב אותך.

חוות החיות של עילי

שלום כיתה א'

ילד אהוב שלי,

עד היום למדנו יחדיו: יד ביד טיילנו על החוף, גלים וקצף מחליקים על החול הרטוב והאוויר מלא ריח ים, זיכרונות ורסיסי מים מתחת לשמים הגדולים.

בכל הזמן הזה אתה פגשת את העולם; אולי קצת בביישנות כי זו מין פעם ראשונה והכל חדש ולא מוכר.

בכל הזמן הזה אני פגשתי אותך; כל יום אתה יותר; יותר גדול, יותר נבון, יותר מלא. לראות אותך לומד מרחיב אותי.

והנה היום אתה הולך לכיתה א'.

לבד.

עכשיו אחכה שתחזור. וכשתחזור בבקשה תספר, ואני אתבונן בך ואחבק אותך ואשמח בך. ושוב נטייל יד ביד מול הים ונתבונן בו בפליאה, כפי שראוי להתבונן בדברים.

במהלך השנים הבנתי שאני מאוד אוהב ללמוד. תמיד אני רוצה לדעת, להבין, ולעולם איני שבע. כאשר אני מבין משהו חדש אני שמח וזו שמחה גדולה כמו השמים.  

ילד אהוב שלי, היום, כשאתה עושה את הצעד הראשון, אני מאחל את האושר הזה ואת ההגשמה הזו, גם לך.

אבא.

עילי והחתול

אבא, אני רוצה חתול" אומר עילי. אני מביט בו ומלטף את ראשו.

יש בו אהבה גדולה לכל מה שחי. אתמול כשחזרנו יחדיו מהגן. עילי אומר פתאום: "הנה חיפושית". הוא מתיישב על המדרכה, מרים אותה בידו ומתבונן ברגלים השחורות שזזות כמו שישה מחטים קטנים. אחר־כך הוא מניח אותה בין השיחים ואנו ממשיכים בדרכינו. כאשר אנו מגיעים למדרגות המובילות מרחוב הפסגה לרחוב בו אנו גרים מתגלים בפנינו ההרים הגדולים. "הבט כמה יפים הם" אני אומר לעילי, "ראה כיצד העננים מצילים תלאים־תלאים ומשחקים תופסת עם השמש". עילי מתבונן ופניו מוארים בחיוך גדול ופתוח כמו הים. הוא נותן ידו בידי ובמקום לרדת במדרגות אנו פונים לשביל המתפתל. באמצע הדרך יש פיסת דשא ירוק, גבוה ורך תחת עץ תאנה ריחני. עילי משחרר את ידי ומתיישב בעשב. אחר־כך הוא נשכב ואפו מבצבץ בין הגבעולים הירוקים. "אבא, חכה רגע", הוא אומר ולמרות שנדמה לי שאין הוא יודע להסביר מה בדיוק הוא רוצה ואין הוא יודע לבטא את אהבתו לדברים שצומחים ונעים ברוח, במילים, הוא מקרין זאת בגופו; בכל תנועה, בנשימותיו, בצחוקו, ובזמן שהוא מקדיש לחוש ולחוות את העולם.

"אני רוצה חתול" הוא אומר כאשר אנו עוברים ליד פחי הזבל ושישה חתולים מביטים בנו בחשדנות. "אולי יום אחד" אני עונה, "אנו עדיין עייפים מהחתול הקודם".

"אבל אני אוהב חתולים"

"אני יודע" ידי שוב מלטפת את ראשו. "אני יודע". ביני לביני אני מתפלל שידע לשמור על אהבה זו; שלא אקלקל אותה בטעות, שלא ארמוס אותה ברגלי המבוגר המגושמות שלי. אולי, אני ממשיך לחשוב, אולי אצליח אני, יום אחד, ללמוד ממנו את הקסם הזה שהוא מחולל בקלות שכזו, כמעט כלאחר יד; אלמד לגעת בעולם באופן ישיר כל כך, בלי פחד ובלי מחיצות.