הבית (אמריקה 3)

הבית שלנו ישן; חלק מרצפות העץ שלו עקומות ואנו אוהבים אותו מאוד. החלקים המקוריים נבנו, כפי שכתבתי בעבר, בשנת 1732, לפני שאמריקה הייתה עצמאית. קורות עץ עצומות תומכות את תקרת המטבח ומכות הגרזנים שעיצבו אותן עדיין ניכרות בהן. לרוב, בסוף היום, אחרי ארוחת הערב אני מוציא את שקית הזבל מהפח, נועל את הקרוקס (בתוך הבית לא נהוג לנעול נעליים, רק נעלי בית) לוקח את הפנס ויוצא לזרוק את הזבל. הלילות חשוכים מאוד. תאורת רחוב אין בנמצא ובעצם גם הרחוב הוא לא רחוב במובן שהייתי רגיל לחשוב עליו. הבית, כמו רוב הבתים כאן, נמצא בקצהו של driveway. הרחוב אליו ה – driveway מתחבר הוא הרבה יותר כביש מרחוב ובמקומות רבים כלל אין מדרכה או שוליים. כל זה מוקף בהמון עצים שעכשיו, אחרי שעמדו עירומים וקפואים כל החורף מתחילים להתהדר בעלים חדשים. הבית הקרוב ביותר נמצא במרחק הליכה של יותר ממאתיים מטרים ותאורת רחוב, כאמור, פשוט אין. מחוץ לדלת הכניסה לבית יש מנורה בתוך אהיל שאמורה להאיר את הכניסה. יש לה, בחלקה התחתון שני מתגים, אחד בכל צד. את המתגים אפשר לסדר כך שהמנורה תפעל כל הזמן, או רק משעת הדמדומים ועד השחר; אפשר לכוון שהיא תעבוד שלוש או שש שעות; שתדלק רק כאשר חיישן התנועה מזהה תנועה וגם אז לקבוע האם היא תכבה אחרי חמש או עשר דקות. לא משנה מה עשיתי עם המתגים ואיך כיוונתי אותם, להדליק את המנורה הזו לא הצלחתי; מצחיק קצת בהתחשב בעברי כתאורן.

ערב אחד, יצאתי כרגיל עם שקית זבל ביד אחת, פנס ביד השנייה וכובע על הראש (אסור באיסור חמור לשכוח את הכובע) ופתאום המנורה נדלקה. הייתכן כי יש רוחות הרפאים בבית בן שלוש מאות שנה? מספר ימים אחר כך, באותו אופן מסתורי שבו התחילה המנורה לעבוד, היא הפסיקה לעבוד, ושוב חושך מצריים בערב. מילא קצת חושך כשחוזרים מהטיול לפח כשיש פנס ביד וכובע על הראש, אבל כאשר חוזרים הביתה יחדיו בלילה ולא רואים את הספרות על הקודן של דלת הכניסה; הטמפרטורה עומדת על מינוס עשר מעלות, הכובע נשכח באוטו, שוהם שנרדם תלוי על יד אחת, וכולם רוקעים ברגליהם ומלמלים בחוסר סבלנות "נו...תפתח כבר את הדלת, אני קופא מקור", במקרים כגון אילו, ממש לא כיף.

כך עברו מספר חודשים חשוכים ורק לאחרונה גיליתי שיש במבואה, מתחת למטלה המעילים, מפסק ששולט על המנורה שפשוט היה כבוי. אפשר לצחקק על הנושא אבל כאשר עומדים במבואה ומדליקים או מכבים את המספק במהלך היום אין לו שום השפעה; המנורה מכוונת להידלק רק בחשיכה ורק עם חיישן התנועה חש בתנועה, לכן לא קישרתי בין המפסק (ויש רבים כאלה בבית שאין לי מושג מה הם עושים אם בכלל) לבין המנורה בחוץ. אבל מאז שגיליתי את תגלית המספק, יש אור לפחות על הדרך המובילה לדלת הקדמית שלנו. האמת היא שישנם גם עמודי תאורה חיצוניים מסביב לחניה, אבל את סוד פעולתם עוד לא פענחתי. לפעמים הם עובדים ולפעמים לא, תלוי ברצונן של רוחות הרפאים או מפסק חבוי כלשהו. בכל מקרה, אני תמיד לוקח פנס, מה שבטוח בטוח.

המרחק לפח הוא בערך מאה וארבעים מטרים. כדי להגיע אליו אני מקיף את האסם הנושק לבית שלנו המשמש, בשעות היום, כגן ילדים פרטי. החשיכה עמוקה ואלומת האור מהפנס מאירה את הדרך. אם יורד גשם, צריך למצוא דרך להחזיק יחדיו את הפנס, את המטרייה ואת שקית הזבל, וצריך עוד יד כדי לפתוח את השערים הלבנים בגדרות המקיפות את האסם. יש ריח לח וטרי באוויר וטיפות של מים או קרח מנצנצות על קצוות הענפים של העצים העירומים. על הקרקע, במקומות בהן השלג הפשיר, עלים חומים מחווירים לרגע באלומת האור. לפעמים אני מכוון את הפנס אל הבל הנשימה שלי; עננים של לובן שמתנדפים מיד לתוך השקט העמוק שמסביב. בלילות בהירים ונטולי עננים השמים מלאים בכוכבים. בדרך חזרה מהפח הפנס שלי כבוי. ראשי פונה לשמים ואני אובד לרגע בין הכוכבים. באוויר הקר והחריף אני נעמד לספוג את תחושת האפסות שאדם חש במפגש עם היקום. ברגעים הללו אני מתמלא אהבה למקום הזה; לשקט, לעצים, לקולות בעלי החיים, לכוכבים, למרחב; למשפחה שמהעבר השני של קירות הבית, לאור הצהבהב שזולג מהחלונות, לילדים, לליאור. "איזה יופי פה" אני חושב.

בחודשים שלפני הרילוקיישיין, לא היה לנו מושג לאן אנו הולכים. אמרו לנו שמות של מקומות כמו Wayland ו – Boston ואני זוכר את עצמי יושב על המפות של גוגל ומחפש את המקומות הללו. Wayland. אף פעם לא שמעתי על המקום הזה. "שם המשרדים שלנו" אמרה ליאור. ב – Boston Post Road. ואני טסתי לשם ב – street view, כדי לרגל את הארץ. "היי" התלהבתי, "זה ממש ליד Walden pond. "כן?" אמרה ליאור והמשיכה לקפל כביסה, "טוב".
"שם חי לו הנרי ג'ימס ת'ורו" אמרתי וקמתי להביא את הספר "Walden, Life in the woods" מהמדף. "שנתיים בערך, בבקתת עץ, לבד על שפת האגם". זה ספר יפה, רומנטי, קול מעידן אחר. ספר מלא בבדידות, ציפורי מים, ומכרסמים ואיש אחד שהלך לחיות לבד עם הקול שלו. הוא בא מהעיירה Concord הסמוכה לאגם ומספרים שלמרות שהספר הוא נכס צאן ברזל של הספרות האמריקאית, בימים קרים באמת, ת'ורו היה צועד את המייל מהאגם בחזרה לעיירה; לבית של ההורים ולחום.
בוסטון מסתבר, מוקפת בהרבה עיירות; קצת כמו בקריות שם כפר ביאליק מתחבר עם קריית מוצקין רק בלי הרבה תאורת רחוב ועם הרבה יותר עצים ואגמים. השאלה היכן נגור הייתה אחת מרבות שהעסיקה אותי. ערבים רבים ביליתי באתר Zillo, בחיפוש אחר בתים להשכרה. לאמריקאים יש רעיונות אחרים לגבי מה נחשב חדר בבית. דירת four bedrooms – ארבע חדרי שינה משמעו ארבע חדרים שיש בהם ארון בנוי בקיר. בית שכזה יכול להכיל בנוסף חדר מגורים, חדר משחקים, חדר עבודה, מרתף, עליית גג, גראז' ומספר משתנה של bathrooms או half bathroom. בעקרון ככל שהמיקום קרוב יותר לבוסטון המחירים גבוהים יותר. מהר מאוד הבנו שמקומות כגון Cambridge, Summerville, Brookline ושאר הלוויינים המידיים של בוסטון אינם באים בחשבון.
זה היה קצת כמו משחק מקדים להרפתקה הזו; השיטוט באמריקה בעזרת גוגל וחיפוש מקומות שאולי נגור בהם; ההתעמקות בתמונות שבעלי הבית מצרפים לפרסום, הניסיונות לקבל רעיון כללי לגבי מחירים, קרבה למרכזי קניות, לאגם או נחל ובדיקת הדירוגים של בתי הספר. "היי, ליד הבית הזה יש בית ספר שמדורג עשר מתוך עשר." אבל מה זה בעצם אומר, מה המשמעות של הדירוג הזה, האם זה אומר שהילדים שלנו יהיו מאושרים? במבט לאחור, כל כך מעט ידענו על מה שעומד לפנינו שזה ממש מעורר חלחלה. אחד הדברים הקשים ביותר בתהליך הרילוקיישיין הוא לא לדעת כלום יחד עם הצורך לקבל המון החלטות חשובות. היינו כל כך קלולס שאפילו לא ידענו מה לשאול. בסופו של דבר היה לנו מזל גדול. מישל קווין המלכה, המתווכת שלנו, איכשהו הבינה את התשובות לשאלות שלא ידענו לשאול והובילה אותנו לבית הזה שאנו כל כך אוהבים.

קצת נתונים יבשים:

• הנכס, כלומר הבית והאסם שמשמש גן ילדים עומדים על שטח של כ – 11 דונם;
• גן הילדים פעיל במשך חמישה ימים בשבוע עד השעה חמש אחר הצהריים. נוכחותו אינה מפריעה לנו ומתקני השעשועים והמדשאות השייכים לו עומדים לשירותינו בשעות בו הוא אינו פעיל ובסופי שבוע;
• שטח הבית הוא כשלוש מאות מטר רבוע;
• ישנן שתי קומות ושלושה חדרי שינה אמריקאים;
• חדר נוסף, הנקרא בפינו פריג'ידריום היות והוא אינו מחובר למערכת החימום המרכזית, משמש כרגע כמקום לאכסון מזון יבש, חומרי ניקוי, ציוד ליצירה ואופניים;
• חדר אמבטיה עם שירותים, חדר מקלחת עם שירותים וחדר עם שירותים בלבד;
• מטבח ענקי עם שולחן אוכל לחמישה וספה תלת מושבית כדי לשבת בנחת בזמן הבישולים;
• חדר עליית גג רחב ידיים שהיה חדר השינה של אופיר עד לא מזמן (הוא ביקש לעבור לחדר אחר) וכרגע החלל הזה, שכמו יצא מתוך ספר אגדות של האחים גרים, אינו בשימוש;
• סלון שיש לו גם ספרייה בנויה בתוך גומחה נפרדת בקיר;
• אזור פתוח בין הסלון למטבח שמשמש כמעין משרד עם שני מחשבים;
• חדר משחקים המחובר לדק אחורי באמצעות דלתות הזזה מזכוכית (אגב, ישנם מספר דקים נוספים מסביב לבית);
• חדר אוכל בו חגגנו את ליל הסדר עם 14 איש;
• מרתף עצום אך ללא גימור (כלומר כל הכבילה והצנרת חשופים) בו שוכנת מכונת הכביסה והמייבש. יש בו המון מקום להניח חפצים שלא רוצים לזרוק אבל כן רוצים לשכוח וגם אוכלוסייה משגשגת של עכבישים.
• בעל הבית מטפל בגינה, בהדברה, בפינוי שלג ופינוי זבל.

הכי אני אוהב את הסלון. הוא ספון עץ ויש לו שבעה חלונות המתקמרים על פני קיר שלם, חלון נוסף בתקרה ושתי דלתות זכוכית המובילות ליער שבחוץ. סביב עצים ירוקים, שמים אפורים ושקט. הכורסא שלי ממוקמת מול החלונות. כאן אני יושב בכותבי שורות אילו. ממול, עילי שוכב על הספה תחת כירבולית כתומה; מכוסה כולו ומתייחד עם הטלפון שלו. בחדר המשחקים, אופיר צועק על יהב שמשחק אתו פורטנייט וליאור מבשלת במטבח. מידי פעם אני שומע את קולו של שוהם המגיע מחלק אחר של הבית, מדבב באנגלית את הדמויות אתן הוא משחק. עברו כבר יותר משישה חודשים, היה חורף ארוך ועכשיו אביב. אין לי ספק שחלק גדול מהחוויה שלנו כאן מושפעת עמוקות מהבית הזה; מעברו המנמנם והחולם; מהרצפות העקומות, ה – fireplace-ים הבנויים לבנים אדומות שחלקן מושחר בפיח עתיק המפוזרים בכל מקום; מהעובדה שיש מקום לכל דבר; מהטבע העצום המקיף אותנו; מהשמים הגדולים ומלאי הכוכבים; מהאגמים; הצבאים מהלכים במדשאות, הבזים המעופפים בין העצים, תרנגולי הודו החוצים לפעמים את הכביש, הסנאים המתרוצצים בחצר וזאבי הערבות המייללים בלילות.

איזה יופי פה.

אמריקה 2

אביב.

"להתחבק אם אבא" אומר שוהם ומתכרבל בחיקי. "אני קטני". הוא מתכווץ ומשתדל לקפל את עצמו לנקודה קטנה. הפיג'מה שלו עשויה מין בד פרוותי כחול ואדום. היד שלי שמחליקה מתחתיה מלטפת את גבו והוא חם כמו לחמנייה שיצאה זה עתה מהתנור. הראש שלו נדחף לשקע בצווארי וכך אנו ישבים זמן מה. מהחלונות הגדולים של הסלון נשקפים העצים העירומים שבחוץ והאחוזה של השכן ממול.
"צריך להתלבש ולהתארגן" אני אומר, אבל שוהם מהדק את חיבוקו. "עוד רגע" הוא אומר. וכך אנו יושבים ואני חושב לעצמי שאין הרבה דברים יותר טובים יותר מאשר להתחבק עם הילד שלך.
סנאי שאוחז דבר מה בפיו רץ על ענף. קופא רגע על מקומו וכמו מביט בנו; עיניו שחורות כמו שתי טיפות דיו. רעד חולף בזנבו ראשו פונה הצידה הוא מיטיב את האחיזה שלו במה שיש לו בפה ואז מקפץ הלאה ונעלם.
זה היה חורף ארוך וקר. היום השמש מציצה בין העננים ויש אווירה של אביב באוויר. חברים שהכרנו כאן אומרים לנו שבעצם עד חודש מאי יש לקחת בחשבון שזה עדין נחשב חורף. "שנה שעברה ירד שלג כבד באפריל, אז אל תתלהב". אבל קשה לי לא להתלהב. רוב השלג כבר נמס ושוב רואים את המדשאות והשדות ואם מתקרבים לעצים ולשיחים ומתבוננים בתשומת לב אפשר לגלות ניצן או שניים.
לפני יומיים הופיע כאן מארק, בעל הבית, עם צבא של אנשי "tree work"; משאיות, מנופים ושאר ציוד כבד. הם כרתו שני עצי מייפל כבירים שעמדו כאן בחוץ. "זה שובר לי את הלב", הוא אומר, "אבל הם גוססים וכל מה שעשיתי עבורם בשנים האחרונות לא הואיל". לקח להם יום שלם להוריד את העצים ועכשיו במקום בו הם ניצבו יש שני גדמים טריים. את הבית בו אנו גרים בנו בשנת 1732 ואולי היה זה הזמן בו נטעו את עצי המייפל הללו; אותו זמן בו חי יוהן סבסטיאן באך; לפני שמוצרט נולד. בדמיוני אני רואה כרכרות מקפצות על שבילי עפר נטולי תמרורים ועמודי חשמל; חולפות על ה – Boston Post Road – שביל הדואר לבוסטון, בין העצים, השדות והחוות. לא רחוק מכאן פרצה מלחמת העצמאות האמריקאית ובקרוב נוכל ללכת לחזות בשחזורים של קרבות מפורסמים; עוד סימן שהאביב כבר כאן.
"כבר נגמר העוד רגע"? הוא שואל פתאום.
"כן" אני עונה, "עכשיו להתלבש, יש בית ספר".
אתמול אחרי הצהריים בילינו בחנות. "החנות" היא - Excelsior games מקום שדומה למועדון בו אפשר לשבת ולשחק בנינטנדו או magic ולקנות ציוד של מבוכים ודרקונים. הילדים מרבים לדרוש שאקח אותם "לחנות". שוהם לא היה אתנו שם. הוא הלך עם ליאם, החבר שלו מהכיתה שגר במורד הרחוב, למסיבת פורים של חב"ד. לינק, הבן של בעלת הבית בחנות שאל: "where is the young one"? אמרתי לו ששוהם לא יכול היה לבוא והוא נראה מאוכזב למדי. מאוחר יותר עילי שיחק אתו. קשה להאמין איך עילי ושוהם מקשקשים באנגלית. RL המורה של הילדים ל – ESL (כלומר המורה לאנגלית) כתבה לי השבוע:

"Today Ilay and I were working on his mythology project and he was giving me a hard time for drawing a hand mirror (to represent Aphrodite) that he thought looked like a balloon. He joked, "If I know what you mean then I can draw but if I don't know what you mean then I can not!"

A compound conditional sentence! Way to go, Ilay! You can make fun of me any day if you make sentences like that!"

עברו רק חמישה חודשים, מדהים! לאפשר להם ללמוד אנגלית היה השיקול המרכזי לרילוקיישיין ולקבל מייל שכזה זה כמו לקבל צ'ק שמן בסופו של חודש עבודה מפרך. אין להם שום בעיה לתקשר. הם לא חוששים ולא נרתעים. אפילו אופיר, כשאנו בחנות, מדבר אנגלית כשאין לו ברירה. אבל בשונה מעילי ושוהם הוא לא עשה את זה ברצון. הוא ממשיך להתלונן ש"משעמם" בבית הספר אבל אני בקשר יום יומי עם המורים שלו ומקבל מהם תמונה אחרת. אופיר משתתף, עושה מטלות וברור לכולם שהוא ילד עם יכולות גבוהות. לאחרונה, הוא נדרש לצאת להפסקות גם מחוץ לכיתה (עד עכשיו הוא לא רצה לצאת). הוא לא מתלונן על כך שמחייבים אותו לצאת והמורה כתבה שלא רק שהוא משחק עם אחרים, הוא גם טוב בזה. לי כמובן הוא לא מספר שום דבר מכל זה. אני אבא שלו ולכן זכאי רק ל"משעמם" בתור סיכום של יום לימודים; שחלילה לא אחשוב שאולי בית ספר הוא בכל זאת בסדר. נראה לי שלאחרונה לאופיר יותר טוב שם, אבל הוא כמובן לא מודה בכך. הוא רק מקטר פחות.
במהלך היום אני עובד על העבודה הסמינריונית שלי. האחרונה לסיום התואר. אתמול לא הצלחתי לכתוב אפילו משפט אחד. משום מה לא הייתי מרוכז, אז קמתי לנקות את המטבח ולעשות כביסה אבל האמת היא שרוב הזמן סתם קראתי שטויות באינטרנט. יש ימים טובים יותר וטובים פחות. עכשיו יש לי כמה שעות עד שאופיר יחזור מבית הספר. מבעד לחלון של הסלון אני יכול לראות את האוטובוס הצהוב עובר ואז אני יודע שבעוד רגע אשמע את הנקישות מהמבואה; אופיר מוריד את תיק הגב שלו ומכניס אותו לארון, חולץ את נעליו ובעוד רגע יפתח את הדלת של המטבח. יש קסם ברגע הזה. אני מתגעגע אליו בזמן שהוא איננו ולראות אותו חוזר כל כך משמח אותי. הוא גיבור אמתי ואמיץ ונושא את הקשיים שלו בגאון. אחרי שהוא יכנס, הוא ייגש מיד לארון לאכול ממתק. הוא יגיד "שלום אבא" וגם "משעמם" ואז האוזניות יעלו על הראש ומאותו רגע הוא מדבר עם החברים שלו בישראל או צופה בסרטון יוטיוב. וזה לגמרי בסדר. אני לא צריך את תשומת הלב שלו כדי לאהוב אותו. אחר-כך, אגש אליו ואשאל אותו אם הוא רוצה שאכין לו משהו לאכול; לפעמים פשוט אכין לו כריך עם אבוקדו בלי לשאול אותו. "הכנתי לך כריך" אני אומר והוא יגיד לי "עוד רגע" ואז ילך למטבח לאכול.
לפעמים הוא גם יגיד "תודה אבא".

אמריקה

ארבעה וחצי חודשים עברו מאז נחתנו בעולם החדש; מאה שלושים ושישה ימים חלפו מאז אותו יום בו המטוס של דלתא נגע בקרקע בלוגן ונכנסנו עם שבעת המזוודות שלנו לרכב השכור ויצאנו משדה התעופה להתחיל את החיים שלנו בנוי אינגלנד! הרבה מאוד דברים קרו ויש המון סיפורים לספר אבל את השורות הבאות אני רוצה להקדיש לילדים שלי ואני בטוח שמתוכן ומבניהן תעלה תמונה של רילוקיישין, אולי לא שלמה אבל לגמרי אמתית.

אופיר.

"לא רוצה ללכת לבית ספר" הוא רוטן, "משעמם לי, אני לא עושה כלום ולא מבין כלום". אחר-כך הוא מרכיב את האזניות הנצחיות על האזניים וממשיך: "טי-מוביל חברה דפוקה, אף פעם אין לי אינטנרט, למה לא סידרת את זה?" יש כאב בקול שלו, קול שמשתנה ומתעבה. הוא רק בן אחת עשרה וחצי אבל כבר עכשיו אין לו כוח לכלום ואין לו חשק לכלום והכל תמיד נדחה לאחר-כך ואז לרוב נעלם אי-שם בערפילי השכחה. הוא מסיים להתארגן ושוקע בסרטון יוטיוב בדקות שנותרו לנו לפני שיוצאים מהבית. בחוץ מינוס תשע מעלות. אני יוצא להתניע את הרכב ונותן לו להתחמם עשר דקות כי אחרת הישיבה בו היא חוויה בלתי נסבלת. לפחות היום לא הייתי צריך לחפור אותו החוצה מהשלג. בחוץ אני מזכיר לעצמי שוב לעולם לא לצאת מהבית, גם לא לדקה בלי כובע. יש קסם בהבל נשימתי המלבין באוויר. אתמול ירד שלג, ומחר ירד עוד אבל כרגע השמש מאירה והשמים כחולים ועל העצים העירומים ועל האדמה יש שכבה לבנה ובוהקת. כחול ולבן. מי היה חושב שאילו הצבעים של אמריקה. בזיכרוני הם מקושרים עם סנטוריני ביוון; בתים לבנים, שמים וים או עם דגל ישראל ותוצרת הארץ ולא עם מורדות מושלגים ועצים קפואים ביום בהיר. קישורים חדשים; זיכרונות חדשים; בשביל זה באנו, אבל בחיי, זה תהליך משונה.

אני גאה בו. נדמה לי שהמעבר הזה קשה לו במיוחד. הוא כל-כך אמיץ בעיני בעודו ממהר לאוטובוס הצהוב ה – school bus המיתולוגי של האמריקאים שאותו אנו מכירים מביקורים בקולנוע וצפייה בטלוויזיה ובו הוא נוסע לבית הספר ובאמצעותו הוא חוזר כל יום הביתה. הנהגת, סבתא החביבה עם שיער אדמדם וקלוש, מנפנפת לנו בכל בוקר ביד עטויה בכפפה, ואופיר, עם התיק הכבד על הכתף והאוזניות על הראש, עולה ומתיישב בספסל הראשון מימין ויוצא לעוד יום של התמודדות עם שפה שאינו מבין, מורים שאינו מבין וילדים שאינו מבין ועם המאמץ הנדרש למצוא את עצמו בתוך בית ספר של תרבות שונה כל כך. "שרתם לדגל היום?" אני עשוי לשאול אותו, כשהוא חוזר, "שיחקת עם מישהו, דיברת עם מישהו?" "משעמם" הוא יגיד, ונראה שאופיר משתמש במילה בודדה זו לתאר את כל מגוון הרגשות והחוויות אותן הוא חווה ואיתן הוא מתמודד ובמקום לומר: "קשה לי, בודד לי, אני כועס, כל כך הרבה שעות אני רק יושב ומחכה שהיום יגמר; שאוכל לחזור הביתה ולשחק במחשב, ואני מתגעגע לחברים שלי ולשפה שלי ולמורים שלי ולשכונה שלי ולחוגים שלי ולמשפחה שלי ולשמש המחממת שלי, ואני עייף והגוף שלי משתנה ויש לי פלומה על השפה העליונה, ואני מתבייש ואני לא יודע איך לדבר ואין לי עם מי לדבר....", אבל דבר מזה לא נאמר. רק "משעמם" אחד או שניים ואז הוא יפתח את הארון לקחת ממתק, לפעמים ייתן חיבוק, כזה שעוזר לזכור שהוא רק ילד קטן, ויתיישב על המחשב בתקווה שמישהו מהחברים בישראל עדיין ער ומוכן לשחק אתו.

ולמרות שהוא יודע היטב שמחר הוא שוב יאלץ לעבור את הכול מחדש, ולמרות שהוא רוטן ומבקש שלא ללכת יותר לבית הספר נדמה שרוחו אינה נופלת. אתמול, לקחתי אותו ואת עילי לחנות Excelsior games, מקום קטן שמוכר קומיקס ומשחקי מבוכים ודרקונים שמצאתי כאן במיינרד במרחק של שלושה מייל מהבית (היי, אני מתרגל למידות האמפיריות הללו, מי היה מאמין) ובמשך שלוש שעות שחקנו מג'יק (Magic the Gathering) על השולחנות בחנות יחד עם אייק, בחור אמריקאי חביב שנאות לשחק אתנו וללמד אותנו ונדמה היה לי שאין שני ילדים מאושרים יותר משני אילו, ובמיוחד אופיר, שברגע מסוים נשאר עם שתי נקודות חיים בלבד (באפס מתים) וכבר היה על סף דמעות ואז פתאום, עקב פיתול משונה ומפתיע במשחק זכה ב - 138 נקודות חדשות וניצח. וכשחזרנו הביתה וכשהם סיימו לאכול (כנפיים מתוקות בתנור) וסיימו להתקלח ובחוץ כבר ירד הלילה אמר "אין לי כוח למחשב עכשיו" ואז ניגש אלי והוסיף "תודה אבא, שלקחת אותנו לחנות".

גיבור אמתי.

עילי.

"אני רוצה לעשות מדורה"! הוא מכריז. וכאילו אינו מודע לכך שבחוץ הכול מכוסה שלג, וקר ורוח חזקה נושבת. "אי אפשר" אני אומר, "כל העיר תעלה באש". אבל עילי לא שומע אותי. בעיני רוחו הוא רואה מדורה ורק זה קיים. גם אני הייתי ילד שכזה; חלמתי חלומות והיו לי רעיונות כמו באותו יום רחוק בעבר בו לקחתי כף מפלסטיק והלכתי לחורשה לחפור עיר תת-קרקעית מתחת לעץ אורן. אולי בגלל זה יש לי רגישות מיוחדת לאכזבותיו. כשהחלומות שלנו מתנפצים על סלעי המציאות זה לא רק כואב, זה גם קצת משפיל. וזה יכול גם לגרום לאדם לאבד את התקווה שלו ואת האמונה בעצמו. לפני זמן מה הוא החליט שהוא כותב ספר. "איך כותבים ספר"? הוא שאל באותה תמימות של ילד שבטוח שאבא שלו יכול לענות על כל שאלה. במשך ימים מספר הוא ישב על המחשב, המציא דמויות, עלילה ולא הפסיק לשאול איך כותבים מילה כזו או אחרת. גם בבית הספר הוא סיפר שהוא כותב ספר, מה שמעלה את השאלה איך בדיוק הוא הצליח לספר את זה בלי לדעת אנגלית. בכל מקרה המורה שלו לאנגלית, מיס סרפקון, שאמנם דוברת 10 שפות, אך לא עברית, התריעה בפנינו במייל שהשבוע היא מלמדת את עילי מילים דרמתיות. הנה הדברים כפי שהיא כתבה:

"Heads up, I'm teaching some rather dramatic vocabulary to Ilay this week. He told me excitedly that he's writing a book about two boys who fight death. So we're learning words like to fight, troll, and death, which I don't usually cover.  I'm a big believer in starting with the words we're most motivated to learn." 

ואכן המוטיבציה שלו לכתוב הייתה גבוהה. אבל מספר ימים אחר-כך הוא התייאש ומי כמוני מכיר את הצער שחשים כאשר החלום שלנו נשבר. כל מה שאני יכול לעשות זה לתמוך בו להיות אמפטי ולקוות שלעולם לא יפסיק לחלום. עכשיו הוא רוצה מדורה.
אתמול כשאספתי אותו מבית הספר היו דמעות בעיניו. כבר מזמן לא היה מקרה כזה, לרוב הוא חוזר מבית הספר מרוצה מאוד ולא פעם הוא אומר שהוא מעדיף את בית הספר כאן על פני זה שהשארנו בבית. אבל הפעם הוא כאילו נסוג חדשים לאחור ולאחר מספר דקות של דומייה הוא זעף "אני לא מצליח לדבר, אף אחד לו מבין אותי ואני לא מבין כלום". ופרץ בבכי "אני לא רוצה ללכת יותר לבית הספר". קשה לי לראות אותו כך, קטן וסובל ונאבק. הבכי שלו מעורר את משנתם את כל השדים הפנימיים ששרים בששון על כך שאולי זו הייתה טעות לבוא לכאן; איך יכולנו לעקור אותם כך ולנעוץ אותם כאן בשלג. שבעצם עשינו מעשה אנוכי רק כי אנחנו רצינו הרפתקה והילדים משלמים את המחיר. באותו רגע אני רוצה לתת לו הכול; להבטיח לו הכול; לעשות כל מה שנדרש כדי להפסיק את הכאב והתסכול אבל הטרגדיה הגדולה ביותר של להיות הורה היא לדעת שעל הטעויות שאני עושה הילדים משלמים ושאינני יכול לשאת את כאבו של הילד שלי במקומו; לדעת שללמד אותו להתמודד לבד היא אולי המיומנות החשובה מכולן ובו בזמן להבין שככל שהילד שלי משתפר בזה כך המרחק שלו ממני גדל. מנגד יחד עם המרחק שנולד מהעובדה שהוא זקוק לי פחות צומחת הגאווה.
עד שהגענו הביתה המשבר חלף והבוקר, למרות שחששתי שעילי יודיע שהוא לא הולך יותר לבית הספר, לא היה שום אזכור לתסכול של אתמול ובאוטו הוא מצא מסטיק עם סוכר של huba buba בטעם תות שזכה לתואר "המסטיק הכי טעים שיש". יש לו חיוך שמאיר את העולם כי כמו שהוא יודע לכאוב לעומק כך הוא יודע לשמוח בעוצמה ואני נשמתי לרווחה כי נדמה היה לי שעולמו הפנימי שוב שלם וחשבתי על כמה אני אוהב אותו וכמה הוא אמיץ.

שוהם.

"מה אכלתם בקפיטריה היום?" אני תמיד שואל כשאני אוסף את עילי ושוהם מבית הספר. "מטזורלה סטיקס" אומר שוהם במבטא אמריקאי כבד. יש להם חשבון בקפיטריה של בית הספר ובצהריים הם יכולים לקחת להם ארוחה. בהתחלה הייתי מכין להם אוכל בקופסאות, כמו שהייתי עושה כל יום בישראל, אבל מלבד אופיר, שממשיך לבקש שאכין לו אוכל ביתי לבית הספר, הם מזמן גילו את תענוגות המזנון. והאוכל סביר ביותר, מבושל כל יום במטבח של בית הספר, טרי, נקי ויחסית זול. הכי הם אוהבים פיצה וספגטי וות' ממיט באוולז. נראה ששוהם מסתגל בקלות יחסית. יש לו מין כובע כזה, מפוספס בשחור ולבן שמכסה את כל הפנים מלבד העיניים ומצחיק לראות אותו יוצא עם אחיו מבית הספר, התיק הכחול על הגב, כולו עטוף ורציני שקוע בשיח עם האח הגדול שלו בדרך לרכב. מצד אחד כל כך קטן, ומצד שני כל כך עצמאי ובוטח בעצמו. "היה גוד דיי" הוא מכריז ומוסיף "אני ממש שמח שבאנו לכאן". בבית ליד החלונות הגדולים של הסלון המשקיפים על היער בחוץ, הוא מצייר עלילה שלמה. כל כמה דקות הוא מגיע בריצה להראות לי את מה שנוסף לציור. "ומה זה?" אני שואל ומצביע על קבוצת מספרים שנראים כמו תרגילים בחשבון הכתובים בכתב ראי. 

"זה חשבון" הוא מסביר. "אחד ועוד אחד זה שתיים, שתיים ועוד שתיים זה ארבע" האצבע שלו מלווה את המספרים שכתב על הנייר "שלוש ועוד שלוש זה סיקס" הוא ממשיך בטבעיות מבלי לשים לב בכלל שפתאום הוא מדבר אנגלית. הייתה תקופה קצרה בה הוא היה מערבב מספרים ואפשר היה לשמוע אותו סופר להנאתו טוונטי–שש, טוונטי-שבע אבל עכשיו כל יום הוא יודע יותר. "אבא, מה זה yah dude""? והוא מסגל לעצמו מבטא עגול של נוי אינגלנד בקלות מפתיעה. ילדים אכן לומדים ממש מהר. בעוד שבועיים הוא יחגוג את יום הולדתו השישי. ואני שואל איך זה קרה, איך הזמן עבר כל-כך מהר, הריי רק אתמול נסענו לצפת כדי להביאו לעולם הזה. ובערב, לפני השינה, אני בא לומר לילה טוב כשליאור מקריאה סיפור והוא כבר במיטה והחדר חשוך ואז הוא יעמד ויחבק אותי ויגיד "אני אוהב אותך, אבא" ואני אשק לו ואחבק אותו במין צער שעלינו להיפרד ללילה ומתוך תחושה עמוקה שאין בעולם כולו, לא בישראל ולא באמריקה, קסם מכשף כמו קסם האהבה ושלא משנה כמה קשה לעקור משפחה ממקום אחד למקום אחר, זו תבוא איתי לכל מקום ושאני אדם מבורך.