אמריקה

ארבעה וחצי חודשים עברו מאז נחתנו בעולם החדש; מאה שלושים ושישה ימים חלפו מאז אותו יום בו המטוס של דלתא נגע בקרקע בלוגן ונכנסנו עם שבעת המזוודות שלנו לרכב השכור ויצאנו משדה התעופה להתחיל את החיים שלנו בנוי אינגלנד! הרבה מאוד דברים קרו ויש המון סיפורים לספר אבל את השורות הבאות אני רוצה להקדיש לילדים שלי ואני בטוח שמתוכן ומבניהן תעלה תמונה של רילוקיישין, אולי לא שלמה אבל לגמרי אמתית.

אופיר.

"לא רוצה ללכת לבית ספר" הוא רוטן, "משעמם לי, אני לא עושה כלום ולא מבין כלום". אחר-כך הוא מרכיב את האזניות הנצחיות על האזניים וממשיך: "טי-מוביל חברה דפוקה, אף פעם אין לי אינטנרט, למה לא סידרת את זה?" יש כאב בקול שלו, קול שמשתנה ומתעבה. הוא רק בן אחת עשרה וחצי אבל כבר עכשיו אין לו כוח לכלום ואין לו חשק לכלום והכל תמיד נדחה לאחר-כך ואז לרוב נעלם אי-שם בערפילי השכחה. הוא מסיים להתארגן ושוקע בסרטון יוטיוב בדקות שנותרו לנו לפני שיוצאים מהבית. בחוץ מינוס תשע מעלות. אני יוצא להתניע את הרכב ונותן לו להתחמם עשר דקות כי אחרת הישיבה בו היא חוויה בלתי נסבלת. לפחות היום לא הייתי צריך לחפור אותו החוצה מהשלג. בחוץ אני מזכיר לעצמי שוב לעולם לא לצאת מהבית, גם לא לדקה בלי כובע. יש קסם בהבל נשימתי המלבין באוויר. אתמול ירד שלג, ומחר ירד עוד אבל כרגע השמש מאירה והשמים כחולים ועל העצים העירומים ועל האדמה יש שכבה לבנה ובוהקת. כחול ולבן. מי היה חושב שאילו הצבעים של אמריקה. בזיכרוני הם מקושרים עם סנטוריני ביוון; בתים לבנים, שמים וים או עם דגל ישראל ותוצרת הארץ ולא עם מורדות מושלגים ועצים קפואים ביום בהיר. קישורים חדשים; זיכרונות חדשים; בשביל זה באנו, אבל בחיי, זה תהליך משונה.

אני גאה בו. נדמה לי שהמעבר הזה קשה לו במיוחד. הוא כל-כך אמיץ בעיני בעודו ממהר לאוטובוס הצהוב ה – school bus המיתולוגי של האמריקאים שאותו אנו מכירים מביקורים בקולנוע וצפייה בטלוויזיה ובו הוא נוסע לבית הספר ובאמצעותו הוא חוזר כל יום הביתה. הנהגת, סבתא החביבה עם שיער אדמדם וקלוש, מנפנפת לנו בכל בוקר ביד עטויה בכפפה, ואופיר, עם התיק הכבד על הכתף והאוזניות על הראש, עולה ומתיישב בספסל הראשון מימין ויוצא לעוד יום של התמודדות עם שפה שאינו מבין, מורים שאינו מבין וילדים שאינו מבין ועם המאמץ הנדרש למצוא את עצמו בתוך בית ספר של תרבות שונה כל כך. "שרתם לדגל היום?" אני עשוי לשאול אותו, כשהוא חוזר, "שיחקת עם מישהו, דיברת עם מישהו?" "משעמם" הוא יגיד, ונראה שאופיר משתמש במילה בודדה זו לתאר את כל מגוון הרגשות והחוויות אותן הוא חווה ואיתן הוא מתמודד ובמקום לומר: "קשה לי, בודד לי, אני כועס, כל כך הרבה שעות אני רק יושב ומחכה שהיום יגמר; שאוכל לחזור הביתה ולשחק במחשב, ואני מתגעגע לחברים שלי ולשפה שלי ולמורים שלי ולשכונה שלי ולחוגים שלי ולמשפחה שלי ולשמש המחממת שלי, ואני עייף והגוף שלי משתנה ויש לי פלומה על השפה העליונה, ואני מתבייש ואני לא יודע איך לדבר ואין לי עם מי לדבר....", אבל דבר מזה לא נאמר. רק "משעמם" אחד או שניים ואז הוא יפתח את הארון לקחת ממתק, לפעמים ייתן חיבוק, כזה שעוזר לזכור שהוא רק ילד קטן, ויתיישב על המחשב בתקווה שמישהו מהחברים בישראל עדיין ער ומוכן לשחק אתו.

ולמרות שהוא יודע היטב שמחר הוא שוב יאלץ לעבור את הכול מחדש, ולמרות שהוא רוטן ומבקש שלא ללכת יותר לבית הספר נדמה שרוחו אינה נופלת. אתמול, לקחתי אותו ואת עילי לחנות Excelsior games, מקום קטן שמוכר קומיקס ומשחקי מבוכים ודרקונים שמצאתי כאן במיינרד במרחק של שלושה מייל מהבית (היי, אני מתרגל למידות האמפיריות הללו, מי היה מאמין) ובמשך שלוש שעות שחקנו מג'יק (Magic the Gathering) על השולחנות בחנות יחד עם אייק, בחור אמריקאי חביב שנאות לשחק אתנו וללמד אותנו ונדמה היה לי שאין שני ילדים מאושרים יותר משני אילו, ובמיוחד אופיר, שברגע מסוים נשאר עם שתי נקודות חיים בלבד (באפס מתים) וכבר היה על סף דמעות ואז פתאום, עקב פיתול משונה ומפתיע במשחק זכה ב - 138 נקודות חדשות וניצח. וכשחזרנו הביתה וכשהם סיימו לאכול (כנפיים מתוקות בתנור) וסיימו להתקלח ובחוץ כבר ירד הלילה אמר "אין לי כוח למחשב עכשיו" ואז ניגש אלי והוסיף "תודה אבא, שלקחת אותנו לחנות".

גיבור אמתי.

עילי.

"אני רוצה לעשות מדורה"! הוא מכריז. וכאילו אינו מודע לכך שבחוץ הכול מכוסה שלג, וקר ורוח חזקה נושבת. "אי אפשר" אני אומר, "כל העיר תעלה באש". אבל עילי לא שומע אותי. בעיני רוחו הוא רואה מדורה ורק זה קיים. גם אני הייתי ילד שכזה; חלמתי חלומות והיו לי רעיונות כמו באותו יום רחוק בעבר בו לקחתי כף מפלסטיק והלכתי לחורשה לחפור עיר תת-קרקעית מתחת לעץ אורן. אולי בגלל זה יש לי רגישות מיוחדת לאכזבותיו. כשהחלומות שלנו מתנפצים על סלעי המציאות זה לא רק כואב, זה גם קצת משפיל. וזה יכול גם לגרום לאדם לאבד את התקווה שלו ואת האמונה בעצמו. לפני זמן מה הוא החליט שהוא כותב ספר. "איך כותבים ספר"? הוא שאל באותה תמימות של ילד שבטוח שאבא שלו יכול לענות על כל שאלה. במשך ימים מספר הוא ישב על המחשב, המציא דמויות, עלילה ולא הפסיק לשאול איך כותבים מילה כזו או אחרת. גם בבית הספר הוא סיפר שהוא כותב ספר, מה שמעלה את השאלה איך בדיוק הוא הצליח לספר את זה בלי לדעת אנגלית. בכל מקרה המורה שלו לאנגלית, מיס סרפקון, שאמנם דוברת 10 שפות, אך לא עברית, התריעה בפנינו במייל שהשבוע היא מלמדת את עילי מילים דרמתיות. הנה הדברים כפי שהיא כתבה:

"Heads up, I'm teaching some rather dramatic vocabulary to Ilay this week. He told me excitedly that he's writing a book about two boys who fight death. So we're learning words like to fight, troll, and death, which I don't usually cover.  I'm a big believer in starting with the words we're most motivated to learn." 

ואכן המוטיבציה שלו לכתוב הייתה גבוהה. אבל מספר ימים אחר-כך הוא התייאש ומי כמוני מכיר את הצער שחשים כאשר החלום שלנו נשבר. כל מה שאני יכול לעשות זה לתמוך בו להיות אמפטי ולקוות שלעולם לא יפסיק לחלום. עכשיו הוא רוצה מדורה.
אתמול כשאספתי אותו מבית הספר היו דמעות בעיניו. כבר מזמן לא היה מקרה כזה, לרוב הוא חוזר מבית הספר מרוצה מאוד ולא פעם הוא אומר שהוא מעדיף את בית הספר כאן על פני זה שהשארנו בבית. אבל הפעם הוא כאילו נסוג חדשים לאחור ולאחר מספר דקות של דומייה הוא זעף "אני לא מצליח לדבר, אף אחד לו מבין אותי ואני לא מבין כלום". ופרץ בבכי "אני לא רוצה ללכת יותר לבית הספר". קשה לי לראות אותו כך, קטן וסובל ונאבק. הבכי שלו מעורר את משנתם את כל השדים הפנימיים ששרים בששון על כך שאולי זו הייתה טעות לבוא לכאן; איך יכולנו לעקור אותם כך ולנעוץ אותם כאן בשלג. שבעצם עשינו מעשה אנוכי רק כי אנחנו רצינו הרפתקה והילדים משלמים את המחיר. באותו רגע אני רוצה לתת לו הכול; להבטיח לו הכול; לעשות כל מה שנדרש כדי להפסיק את הכאב והתסכול אבל הטרגדיה הגדולה ביותר של להיות הורה היא לדעת שעל הטעויות שאני עושה הילדים משלמים ושאינני יכול לשאת את כאבו של הילד שלי במקומו; לדעת שללמד אותו להתמודד לבד היא אולי המיומנות החשובה מכולן ובו בזמן להבין שככל שהילד שלי משתפר בזה כך המרחק שלו ממני גדל. מנגד יחד עם המרחק שנולד מהעובדה שהוא זקוק לי פחות צומחת הגאווה.
עד שהגענו הביתה המשבר חלף והבוקר, למרות שחששתי שעילי יודיע שהוא לא הולך יותר לבית הספר, לא היה שום אזכור לתסכול של אתמול ובאוטו הוא מצא מסטיק עם סוכר של huba buba בטעם תות שזכה לתואר "המסטיק הכי טעים שיש". יש לו חיוך שמאיר את העולם כי כמו שהוא יודע לכאוב לעומק כך הוא יודע לשמוח בעוצמה ואני נשמתי לרווחה כי נדמה היה לי שעולמו הפנימי שוב שלם וחשבתי על כמה אני אוהב אותו וכמה הוא אמיץ.

שוהם.

"מה אכלתם בקפיטריה היום?" אני תמיד שואל כשאני אוסף את עילי ושוהם מבית הספר. "מטזורלה סטיקס" אומר שוהם במבטא אמריקאי כבד. יש להם חשבון בקפיטריה של בית הספר ובצהריים הם יכולים לקחת להם ארוחה. בהתחלה הייתי מכין להם אוכל בקופסאות, כמו שהייתי עושה כל יום בישראל, אבל מלבד אופיר, שממשיך לבקש שאכין לו אוכל ביתי לבית הספר, הם מזמן גילו את תענוגות המזנון. והאוכל סביר ביותר, מבושל כל יום במטבח של בית הספר, טרי, נקי ויחסית זול. הכי הם אוהבים פיצה וספגטי וות' ממיט באוולז. נראה ששוהם מסתגל בקלות יחסית. יש לו מין כובע כזה, מפוספס בשחור ולבן שמכסה את כל הפנים מלבד העיניים ומצחיק לראות אותו יוצא עם אחיו מבית הספר, התיק הכחול על הגב, כולו עטוף ורציני שקוע בשיח עם האח הגדול שלו בדרך לרכב. מצד אחד כל כך קטן, ומצד שני כל כך עצמאי ובוטח בעצמו. "היה גוד דיי" הוא מכריז ומוסיף "אני ממש שמח שבאנו לכאן". בבית ליד החלונות הגדולים של הסלון המשקיפים על היער בחוץ, הוא מצייר עלילה שלמה. כל כמה דקות הוא מגיע בריצה להראות לי את מה שנוסף לציור. "ומה זה?" אני שואל ומצביע על קבוצת מספרים שנראים כמו תרגילים בחשבון הכתובים בכתב ראי. 

"זה חשבון" הוא מסביר. "אחד ועוד אחד זה שתיים, שתיים ועוד שתיים זה ארבע" האצבע שלו מלווה את המספרים שכתב על הנייר "שלוש ועוד שלוש זה סיקס" הוא ממשיך בטבעיות מבלי לשים לב בכלל שפתאום הוא מדבר אנגלית. הייתה תקופה קצרה בה הוא היה מערבב מספרים ואפשר היה לשמוע אותו סופר להנאתו טוונטי–שש, טוונטי-שבע אבל עכשיו כל יום הוא יודע יותר. "אבא, מה זה yah dude""? והוא מסגל לעצמו מבטא עגול של נוי אינגלנד בקלות מפתיעה. ילדים אכן לומדים ממש מהר. בעוד שבועיים הוא יחגוג את יום הולדתו השישי. ואני שואל איך זה קרה, איך הזמן עבר כל-כך מהר, הריי רק אתמול נסענו לצפת כדי להביאו לעולם הזה. ובערב, לפני השינה, אני בא לומר לילה טוב כשליאור מקריאה סיפור והוא כבר במיטה והחדר חשוך ואז הוא יעמד ויחבק אותי ויגיד "אני אוהב אותך, אבא" ואני אשק לו ואחבק אותו במין צער שעלינו להיפרד ללילה ומתוך תחושה עמוקה שאין בעולם כולו, לא בישראל ולא באמריקה, קסם מכשף כמו קסם האהבה ושלא משנה כמה קשה לעקור משפחה ממקום אחד למקום אחר, זו תבוא איתי לכל מקום ושאני אדם מבורך.