אביב.
"להתחבק אם אבא" אומר שוהם ומתכרבל בחיקי. "אני קטני". הוא מתכווץ ומשתדל לקפל את עצמו לנקודה קטנה. הפיג'מה שלו עשויה מין בד פרוותי כחול ואדום. היד שלי שמחליקה מתחתיה מלטפת את גבו והוא חם כמו לחמנייה שיצאה זה עתה מהתנור. הראש שלו נדחף לשקע בצווארי וכך אנו ישבים זמן מה. מהחלונות הגדולים של הסלון נשקפים העצים העירומים שבחוץ והאחוזה של השכן ממול.
"צריך להתלבש ולהתארגן" אני אומר, אבל שוהם מהדק את חיבוקו. "עוד רגע" הוא אומר. וכך אנו יושבים ואני חושב לעצמי שאין הרבה דברים יותר טובים יותר מאשר להתחבק עם הילד שלך.
סנאי שאוחז דבר מה בפיו רץ על ענף. קופא רגע על מקומו וכמו מביט בנו; עיניו שחורות כמו שתי טיפות דיו. רעד חולף בזנבו ראשו פונה הצידה הוא מיטיב את האחיזה שלו במה שיש לו בפה ואז מקפץ הלאה ונעלם.
זה היה חורף ארוך וקר. היום השמש מציצה בין העננים ויש אווירה של אביב באוויר. חברים שהכרנו כאן אומרים לנו שבעצם עד חודש מאי יש לקחת בחשבון שזה עדין נחשב חורף. "שנה שעברה ירד שלג כבד באפריל, אז אל תתלהב". אבל קשה לי לא להתלהב. רוב השלג כבר נמס ושוב רואים את המדשאות והשדות ואם מתקרבים לעצים ולשיחים ומתבוננים בתשומת לב אפשר לגלות ניצן או שניים.
לפני יומיים הופיע כאן מארק, בעל הבית, עם צבא של אנשי "tree work"; משאיות, מנופים ושאר ציוד כבד. הם כרתו שני עצי מייפל כבירים שעמדו כאן בחוץ. "זה שובר לי את הלב", הוא אומר, "אבל הם גוססים וכל מה שעשיתי עבורם בשנים האחרונות לא הואיל". לקח להם יום שלם להוריד את העצים ועכשיו במקום בו הם ניצבו יש שני גדמים טריים. את הבית בו אנו גרים בנו בשנת 1732 ואולי היה זה הזמן בו נטעו את עצי המייפל הללו; אותו זמן בו חי יוהן סבסטיאן באך; לפני שמוצרט נולד. בדמיוני אני רואה כרכרות מקפצות על שבילי עפר נטולי תמרורים ועמודי חשמל; חולפות על ה – Boston Post Road – שביל הדואר לבוסטון, בין העצים, השדות והחוות. לא רחוק מכאן פרצה מלחמת העצמאות האמריקאית ובקרוב נוכל ללכת לחזות בשחזורים של קרבות מפורסמים; עוד סימן שהאביב כבר כאן.
"כבר נגמר העוד רגע"? הוא שואל פתאום.
"כן" אני עונה, "עכשיו להתלבש, יש בית ספר".
אתמול אחרי הצהריים בילינו בחנות. "החנות" היא - Excelsior games מקום שדומה למועדון בו אפשר לשבת ולשחק בנינטנדו או magic ולקנות ציוד של מבוכים ודרקונים. הילדים מרבים לדרוש שאקח אותם "לחנות". שוהם לא היה אתנו שם. הוא הלך עם ליאם, החבר שלו מהכיתה שגר במורד הרחוב, למסיבת פורים של חב"ד. לינק, הבן של בעלת הבית בחנות שאל: "where is the young one"? אמרתי לו ששוהם לא יכול היה לבוא והוא נראה מאוכזב למדי. מאוחר יותר עילי שיחק אתו. קשה להאמין איך עילי ושוהם מקשקשים באנגלית. RL המורה של הילדים ל – ESL (כלומר המורה לאנגלית) כתבה לי השבוע:
"Today Ilay and I were working on his mythology project and he was giving me a hard time for drawing a hand mirror (to represent Aphrodite) that he thought looked like a balloon. He joked, "If I know what you mean then I can draw but if I don't know what you mean then I can not!"
A compound conditional sentence! Way to go, Ilay! You can make fun of me any day if you make sentences like that!"
במהלך היום אני עובד על העבודה הסמינריונית שלי. האחרונה לסיום התואר. אתמול לא הצלחתי לכתוב אפילו משפט אחד. משום מה לא הייתי מרוכז, אז קמתי לנקות את המטבח ולעשות כביסה אבל האמת היא שרוב הזמן סתם קראתי שטויות באינטרנט. יש ימים טובים יותר וטובים פחות. עכשיו יש לי כמה שעות עד שאופיר יחזור מבית הספר. מבעד לחלון של הסלון אני יכול לראות את האוטובוס הצהוב עובר ואז אני יודע שבעוד רגע אשמע את הנקישות מהמבואה; אופיר מוריד את תיק הגב שלו ומכניס אותו לארון, חולץ את נעליו ובעוד רגע יפתח את הדלת של המטבח. יש קסם ברגע הזה. אני מתגעגע אליו בזמן שהוא איננו ולראות אותו חוזר כל כך משמח אותי. הוא גיבור אמתי ואמיץ ונושא את הקשיים שלו בגאון. אחרי שהוא יכנס, הוא ייגש מיד לארון לאכול ממתק. הוא יגיד "שלום אבא" וגם "משעמם" ואז האוזניות יעלו על הראש ומאותו רגע הוא מדבר עם החברים שלו בישראל או צופה בסרטון יוטיוב. וזה לגמרי בסדר. אני לא צריך את תשומת הלב שלו כדי לאהוב אותו. אחר-כך, אגש אליו ואשאל אותו אם הוא רוצה שאכין לו משהו לאכול; לפעמים פשוט אכין לו כריך עם אבוקדו בלי לשאול אותו. "הכנתי לך כריך" אני אומר והוא יגיד לי "עוד רגע" ואז ילך למטבח לאכול.
לפעמים הוא גם יגיד "תודה אבא".
כמו האביב בחוץ, נראה שניצני אביב מבצבצים גם אצל הילדים. אני שמח במיוחד לקרוא על אופיר.
השבמחק