הבית (אמריקה 3)

הבית שלנו ישן; חלק מרצפות העץ שלו עקומות ואנו אוהבים אותו מאוד. החלקים המקוריים נבנו, כפי שכתבתי בעבר, בשנת 1732, לפני שאמריקה הייתה עצמאית. קורות עץ עצומות תומכות את תקרת המטבח ומכות הגרזנים שעיצבו אותן עדיין ניכרות בהן. לרוב, בסוף היום, אחרי ארוחת הערב אני מוציא את שקית הזבל מהפח, נועל את הקרוקס (בתוך הבית לא נהוג לנעול נעליים, רק נעלי בית) לוקח את הפנס ויוצא לזרוק את הזבל. הלילות חשוכים מאוד. תאורת רחוב אין בנמצא ובעצם גם הרחוב הוא לא רחוב במובן שהייתי רגיל לחשוב עליו. הבית, כמו רוב הבתים כאן, נמצא בקצהו של driveway. הרחוב אליו ה – driveway מתחבר הוא הרבה יותר כביש מרחוב ובמקומות רבים כלל אין מדרכה או שוליים. כל זה מוקף בהמון עצים שעכשיו, אחרי שעמדו עירומים וקפואים כל החורף מתחילים להתהדר בעלים חדשים. הבית הקרוב ביותר נמצא במרחק הליכה של יותר ממאתיים מטרים ותאורת רחוב, כאמור, פשוט אין. מחוץ לדלת הכניסה לבית יש מנורה בתוך אהיל שאמורה להאיר את הכניסה. יש לה, בחלקה התחתון שני מתגים, אחד בכל צד. את המתגים אפשר לסדר כך שהמנורה תפעל כל הזמן, או רק משעת הדמדומים ועד השחר; אפשר לכוון שהיא תעבוד שלוש או שש שעות; שתדלק רק כאשר חיישן התנועה מזהה תנועה וגם אז לקבוע האם היא תכבה אחרי חמש או עשר דקות. לא משנה מה עשיתי עם המתגים ואיך כיוונתי אותם, להדליק את המנורה הזו לא הצלחתי; מצחיק קצת בהתחשב בעברי כתאורן.

ערב אחד, יצאתי כרגיל עם שקית זבל ביד אחת, פנס ביד השנייה וכובע על הראש (אסור באיסור חמור לשכוח את הכובע) ופתאום המנורה נדלקה. הייתכן כי יש רוחות הרפאים בבית בן שלוש מאות שנה? מספר ימים אחר כך, באותו אופן מסתורי שבו התחילה המנורה לעבוד, היא הפסיקה לעבוד, ושוב חושך מצריים בערב. מילא קצת חושך כשחוזרים מהטיול לפח כשיש פנס ביד וכובע על הראש, אבל כאשר חוזרים הביתה יחדיו בלילה ולא רואים את הספרות על הקודן של דלת הכניסה; הטמפרטורה עומדת על מינוס עשר מעלות, הכובע נשכח באוטו, שוהם שנרדם תלוי על יד אחת, וכולם רוקעים ברגליהם ומלמלים בחוסר סבלנות "נו...תפתח כבר את הדלת, אני קופא מקור", במקרים כגון אילו, ממש לא כיף.

כך עברו מספר חודשים חשוכים ורק לאחרונה גיליתי שיש במבואה, מתחת למטלה המעילים, מפסק ששולט על המנורה שפשוט היה כבוי. אפשר לצחקק על הנושא אבל כאשר עומדים במבואה ומדליקים או מכבים את המספק במהלך היום אין לו שום השפעה; המנורה מכוונת להידלק רק בחשיכה ורק עם חיישן התנועה חש בתנועה, לכן לא קישרתי בין המפסק (ויש רבים כאלה בבית שאין לי מושג מה הם עושים אם בכלל) לבין המנורה בחוץ. אבל מאז שגיליתי את תגלית המספק, יש אור לפחות על הדרך המובילה לדלת הקדמית שלנו. האמת היא שישנם גם עמודי תאורה חיצוניים מסביב לחניה, אבל את סוד פעולתם עוד לא פענחתי. לפעמים הם עובדים ולפעמים לא, תלוי ברצונן של רוחות הרפאים או מפסק חבוי כלשהו. בכל מקרה, אני תמיד לוקח פנס, מה שבטוח בטוח.

המרחק לפח הוא בערך מאה וארבעים מטרים. כדי להגיע אליו אני מקיף את האסם הנושק לבית שלנו המשמש, בשעות היום, כגן ילדים פרטי. החשיכה עמוקה ואלומת האור מהפנס מאירה את הדרך. אם יורד גשם, צריך למצוא דרך להחזיק יחדיו את הפנס, את המטרייה ואת שקית הזבל, וצריך עוד יד כדי לפתוח את השערים הלבנים בגדרות המקיפות את האסם. יש ריח לח וטרי באוויר וטיפות של מים או קרח מנצנצות על קצוות הענפים של העצים העירומים. על הקרקע, במקומות בהן השלג הפשיר, עלים חומים מחווירים לרגע באלומת האור. לפעמים אני מכוון את הפנס אל הבל הנשימה שלי; עננים של לובן שמתנדפים מיד לתוך השקט העמוק שמסביב. בלילות בהירים ונטולי עננים השמים מלאים בכוכבים. בדרך חזרה מהפח הפנס שלי כבוי. ראשי פונה לשמים ואני אובד לרגע בין הכוכבים. באוויר הקר והחריף אני נעמד לספוג את תחושת האפסות שאדם חש במפגש עם היקום. ברגעים הללו אני מתמלא אהבה למקום הזה; לשקט, לעצים, לקולות בעלי החיים, לכוכבים, למרחב; למשפחה שמהעבר השני של קירות הבית, לאור הצהבהב שזולג מהחלונות, לילדים, לליאור. "איזה יופי פה" אני חושב.

בחודשים שלפני הרילוקיישיין, לא היה לנו מושג לאן אנו הולכים. אמרו לנו שמות של מקומות כמו Wayland ו – Boston ואני זוכר את עצמי יושב על המפות של גוגל ומחפש את המקומות הללו. Wayland. אף פעם לא שמעתי על המקום הזה. "שם המשרדים שלנו" אמרה ליאור. ב – Boston Post Road. ואני טסתי לשם ב – street view, כדי לרגל את הארץ. "היי" התלהבתי, "זה ממש ליד Walden pond. "כן?" אמרה ליאור והמשיכה לקפל כביסה, "טוב".
"שם חי לו הנרי ג'ימס ת'ורו" אמרתי וקמתי להביא את הספר "Walden, Life in the woods" מהמדף. "שנתיים בערך, בבקתת עץ, לבד על שפת האגם". זה ספר יפה, רומנטי, קול מעידן אחר. ספר מלא בבדידות, ציפורי מים, ומכרסמים ואיש אחד שהלך לחיות לבד עם הקול שלו. הוא בא מהעיירה Concord הסמוכה לאגם ומספרים שלמרות שהספר הוא נכס צאן ברזל של הספרות האמריקאית, בימים קרים באמת, ת'ורו היה צועד את המייל מהאגם בחזרה לעיירה; לבית של ההורים ולחום.
בוסטון מסתבר, מוקפת בהרבה עיירות; קצת כמו בקריות שם כפר ביאליק מתחבר עם קריית מוצקין רק בלי הרבה תאורת רחוב ועם הרבה יותר עצים ואגמים. השאלה היכן נגור הייתה אחת מרבות שהעסיקה אותי. ערבים רבים ביליתי באתר Zillo, בחיפוש אחר בתים להשכרה. לאמריקאים יש רעיונות אחרים לגבי מה נחשב חדר בבית. דירת four bedrooms – ארבע חדרי שינה משמעו ארבע חדרים שיש בהם ארון בנוי בקיר. בית שכזה יכול להכיל בנוסף חדר מגורים, חדר משחקים, חדר עבודה, מרתף, עליית גג, גראז' ומספר משתנה של bathrooms או half bathroom. בעקרון ככל שהמיקום קרוב יותר לבוסטון המחירים גבוהים יותר. מהר מאוד הבנו שמקומות כגון Cambridge, Summerville, Brookline ושאר הלוויינים המידיים של בוסטון אינם באים בחשבון.
זה היה קצת כמו משחק מקדים להרפתקה הזו; השיטוט באמריקה בעזרת גוגל וחיפוש מקומות שאולי נגור בהם; ההתעמקות בתמונות שבעלי הבית מצרפים לפרסום, הניסיונות לקבל רעיון כללי לגבי מחירים, קרבה למרכזי קניות, לאגם או נחל ובדיקת הדירוגים של בתי הספר. "היי, ליד הבית הזה יש בית ספר שמדורג עשר מתוך עשר." אבל מה זה בעצם אומר, מה המשמעות של הדירוג הזה, האם זה אומר שהילדים שלנו יהיו מאושרים? במבט לאחור, כל כך מעט ידענו על מה שעומד לפנינו שזה ממש מעורר חלחלה. אחד הדברים הקשים ביותר בתהליך הרילוקיישיין הוא לא לדעת כלום יחד עם הצורך לקבל המון החלטות חשובות. היינו כל כך קלולס שאפילו לא ידענו מה לשאול. בסופו של דבר היה לנו מזל גדול. מישל קווין המלכה, המתווכת שלנו, איכשהו הבינה את התשובות לשאלות שלא ידענו לשאול והובילה אותנו לבית הזה שאנו כל כך אוהבים.

קצת נתונים יבשים:

• הנכס, כלומר הבית והאסם שמשמש גן ילדים עומדים על שטח של כ – 11 דונם;
• גן הילדים פעיל במשך חמישה ימים בשבוע עד השעה חמש אחר הצהריים. נוכחותו אינה מפריעה לנו ומתקני השעשועים והמדשאות השייכים לו עומדים לשירותינו בשעות בו הוא אינו פעיל ובסופי שבוע;
• שטח הבית הוא כשלוש מאות מטר רבוע;
• ישנן שתי קומות ושלושה חדרי שינה אמריקאים;
• חדר נוסף, הנקרא בפינו פריג'ידריום היות והוא אינו מחובר למערכת החימום המרכזית, משמש כרגע כמקום לאכסון מזון יבש, חומרי ניקוי, ציוד ליצירה ואופניים;
• חדר אמבטיה עם שירותים, חדר מקלחת עם שירותים וחדר עם שירותים בלבד;
• מטבח ענקי עם שולחן אוכל לחמישה וספה תלת מושבית כדי לשבת בנחת בזמן הבישולים;
• חדר עליית גג רחב ידיים שהיה חדר השינה של אופיר עד לא מזמן (הוא ביקש לעבור לחדר אחר) וכרגע החלל הזה, שכמו יצא מתוך ספר אגדות של האחים גרים, אינו בשימוש;
• סלון שיש לו גם ספרייה בנויה בתוך גומחה נפרדת בקיר;
• אזור פתוח בין הסלון למטבח שמשמש כמעין משרד עם שני מחשבים;
• חדר משחקים המחובר לדק אחורי באמצעות דלתות הזזה מזכוכית (אגב, ישנם מספר דקים נוספים מסביב לבית);
• חדר אוכל בו חגגנו את ליל הסדר עם 14 איש;
• מרתף עצום אך ללא גימור (כלומר כל הכבילה והצנרת חשופים) בו שוכנת מכונת הכביסה והמייבש. יש בו המון מקום להניח חפצים שלא רוצים לזרוק אבל כן רוצים לשכוח וגם אוכלוסייה משגשגת של עכבישים.
• בעל הבית מטפל בגינה, בהדברה, בפינוי שלג ופינוי זבל.

הכי אני אוהב את הסלון. הוא ספון עץ ויש לו שבעה חלונות המתקמרים על פני קיר שלם, חלון נוסף בתקרה ושתי דלתות זכוכית המובילות ליער שבחוץ. סביב עצים ירוקים, שמים אפורים ושקט. הכורסא שלי ממוקמת מול החלונות. כאן אני יושב בכותבי שורות אילו. ממול, עילי שוכב על הספה תחת כירבולית כתומה; מכוסה כולו ומתייחד עם הטלפון שלו. בחדר המשחקים, אופיר צועק על יהב שמשחק אתו פורטנייט וליאור מבשלת במטבח. מידי פעם אני שומע את קולו של שוהם המגיע מחלק אחר של הבית, מדבב באנגלית את הדמויות אתן הוא משחק. עברו כבר יותר משישה חודשים, היה חורף ארוך ועכשיו אביב. אין לי ספק שחלק גדול מהחוויה שלנו כאן מושפעת עמוקות מהבית הזה; מעברו המנמנם והחולם; מהרצפות העקומות, ה – fireplace-ים הבנויים לבנים אדומות שחלקן מושחר בפיח עתיק המפוזרים בכל מקום; מהעובדה שיש מקום לכל דבר; מהטבע העצום המקיף אותנו; מהשמים הגדולים ומלאי הכוכבים; מהאגמים; הצבאים מהלכים במדשאות, הבזים המעופפים בין העצים, תרנגולי הודו החוצים לפעמים את הכביש, הסנאים המתרוצצים בחצר וזאבי הערבות המייללים בלילות.

איזה יופי פה.