יום שלישי, 28 באפריל 2009

תלונות

בזמן האחרון אופיר מרבה להתלונן.
"קא לי" הוא אומר ומושך בחולצה שלו שנרטבה מהמלון שאכל. לפעמים הוא אומר "קא לי" סתם כך, גם מבלי שנרטב ומושך בחולצה שהרגע הלבשתי לו. "אופיר לא קר" אני משיב, אך הוא בשלו ולקולו נוסף גוון מתבכיין. אני לא מתרשם והוא שוכח מזה כעבור דקה. בגן המשחקים או "קקים" כפי שהוא קורא לזה הוא אוהב להתלות על מוט ברזל, להרים את רגליו באוויר ולהתנדנד. רגע אחרי זה הוא עוזב את המוט, מראה לי את כפות ידיו ואומר "יאיאיים" כלומר "ידים" ומתלונן שהוא חש כאבים עזים בכפות ידיו. שניה אחר־כך הוא מניח את כף ידו על העיניים, פולט הברות שפירושם חוסר שביעות רצון ברמה פולנית של סבל. הסיבה: השמש מסנוורת אותו. אני מציע לו את משקפי השמש האדומים (שהוא בעצמו בחר, ללא ספק יש לילד מודעות לאופנה). לרוב הוא מסכים להרכיב אותם וכשאני אומר לו שהוא חתיך כולו מתנפח מגאווה.
לפני השינה הוא דורש שתהיה לו כוס מים אותה הוא מניח בפינה הרחוקה של המיטה. במידה וזו חסרה הוא פוצח בפרץ תלונות ודרישות לתיקון מיידי של המחדל. למרות כל־זאת, באופן מוזר את האנטיביוטיקה שהוא מקבל כרגע למיגור חיידק הסטרפטוקוק שהתנחל בגרונו הוא שותה בתאווה רבה. אתמול בערב לאחר שגמע 5cc מהכפית מיד ביקש עוד. "encore" הוא אומר ומצביע באצבע של יד אחת על כף היד השניה. זה הסימן לעוד, שנבין, כי דווקא את המילה הזו, משום־מה, הוא אומר בצרפתית.

יום שישי, 24 באפריל 2009

ספרים

אתמול אופיר אמר בפעם הראשונה את המילה ספר.
"פפר"
נכון שכרגע הוא במיוחד אוהב את "גל מה פתאום!?" אך למרות זאת ואולי בעקבות זאת, אני מקווה שזו תחילתה של ידידות נפלאה.
הוא גם אומר "הגענו" בכל פעם שאנו מגעים למקום כלשהו ודקות מספר אחר־כך, כשנמעס לו הוא אומר "הביתה".
בבית הוא מבקש ממני לכתוב עבורו בפנקס את המילים: נילי, אופיר, הדר ונטלי.
עכשיו הוא ישן, שוכב על הגב לרוחב המזרן הפרוש על הרצפה בבית של סבתא יפה ומי יודע, אולי הוא חולם.
ספר - מילה טובה.
ספר זה חשוב.
אני בעד.

יום חמישי, 23 באפריל 2009

קפיץ קפוץ

"אבא" אומר אופיר כשאני פותח את דלת המשפחתון. "אבא". החיוך שלו מרוח ביוגורט. הוא מחזיר את תשומת הלב שלו לכפית הממתינה לו מלאה בתות שדה ויוגורט שמחזיק בידו סמי*, ופותח את הפה. אחר־כך הוא מביט בי במבט מלא ניצחון, לחייו טפוחות.
"בוא, הולכים" אני אומר והוא עונה מייד "לא" ומצביע על הכפית "יוגורט". [או דבר מה ממש דומה]
כעבור רגע הוא משנה את דעתו, רץ אלי, מחבק את הרגל שלי ואומר: "הביתה". אנו יוצאים לחדר המדרגות.
"יאיי" הוא פוקד ואני נותן לו את כף ידי.
"תגיד יד" אני אומר ומגדיש "דלת בסוף".
"יאיי" הוא משיב בהסכמה, עיניו זוהרות.
אחר־כך הוא קופץ ממדרגה למדרגה כל הדרך למטה.


*סמי - בעלה של נטלי המטפלת.

בים בם בם!

"ממך" אומר אופיר ומצביע על הציור של השמש בספר הזחל הרעב, "ממך". הוא עדיין לא יכול לבטא שין אז הוא עושה כמיטב יכולתו ואז ניצת כולו בגאווה שהנה אמר מילה חדשה. "ממך, זה דבר חדש?" אני שואל ואופיר מאשר "כן" שנשמע יותר כמו תן. קולו דק ובכל זאת החלטי, "כן". אחר־כך אני הולך למטבח להכין מרק ואופיר בא אחרי ומוציא מהארון את הסיר עם הידית השחורה, מביא אותו לסלון, ממלמל לעצמו "פפית" וחוזר כדי להוציא כף מהמגירה של הסכו"ם. חמוש בכף הוא חוזר לסיר בחדר המגורים וביחד עם אימא פוצח בסדרת הקשות רועשת "בים בם בם". ברקע הדיסק של פרפר נחמד. עכשיו הוא ישן על הבטן לופת את המימי שלו. קודם היה לו טיפה חום, פחות משלושים ושמונה וחצי. ניגשתי והנחתי את ידי על המצח שלו, הוא לא זז, נושם בשלווה. אין חום.
ממך שלי.