ילדים, מעברים שינויים.

כל יום הם יותר; עילי מתעגל, ומחייך, משמיע קולות, ומביט בידיו ובעולם. הוא מרים את ראשו כאשר מניחים אותו על הבטן, זוכה לנשיקות רבות מאופיר ולפעמים גם לאצבע בעין. ימים שקטים. בגינה הדשא מצהיב וחיפושיות אדומות מתרוצצות בין אבני השביל. תם זמנינו כאן. בקרוב נעבור דירה לצפון הירוק ונתחיל פרק חדש. אופיר מצייר, ומשחק, ונהנה לומר "הינה אלף" בכל הזדמנות שהאות נקראת על דרכו. אתמול לקחנו אותו כרגיל לגן השעשועים ושם הוא התרוצץ עם נילי, ג'ולי, ואביה. בנינו הרבה בשנתיים האחרונות; בית ומשפחה וילדים ועבודה ועכשיו אני יושב בסלון והכל עדיין במקומו אבל על הקיר נשענים קרטונים ובקרוב הם יתמלאו ואנו נעזוב.
לחיות זה להשתנות.
ובגן השעשועים, אופיר מטפס למרומי המגלשה הכחולה נעמד ומכריז: "אני מתגלש, אני מתגלש" ואנו מביטים זה בזו ובחיוך נטול מילים מסכימים בינינו שהוא כבר ממש ילד.

לולולולו

בערב

אופיר עומד ערום באמבטיה בזמן שאני פותח את הברז. אני מכוון את זרם המים כך שיגע לרגע בכפות רגליו ואופיר צורח וצוחק בו־זמנית. "קר"? אני שואל. "קר" מאשר אופיר, עיניו נוצצות וצחקוקים תלויים בשפתיו. הוא עושה מאמץ מדומה לצאת מהמבטיה ואני אומר לו שעכשיו צריך להתרחץ ומראה לו את הכתמים השחורים שהצטברו על כפות רגליו לאחר שבילו יום שלם בתוך הקרוקס. הוא מהנן והולך להביא את הפקק ובזמן שהוא רוכן לפקוק את האמבטיה אני מרטיב את שערו וחופף את ראשו. הוא מתלונן ואני מביא את המגבת לנגב את עיניו.
אחר־כך, במיטה של אבאימא אני נשען על הקיר ואופיר נשען עלי, אצבע בפה ושמיכי צמודה ללחי. ליאור יושבת בכורסה הכחולה ומניקה את עילי ובעוד מיץ פטל, האריה והג'ירפה מתרוצצים סביב בית שלו חלונות צהובים, תריסים אדומים ווילונות ירוקים, נוצרת בחדר השינה חצי שעה של אושר.

השמיכה של החתול.

"אופיר, תרים בבקשה את שמיכי מהרצפה ותחזיר אותה למיטה". אני אומר רגע לפני שאני לוקח את אופיר לנטלי.
"לא" הוא אומר ומתיישב על הרצפה.
אני מתיישב על הספה בסלון ומסביר לאופיר שעד שלא יקח את השמיכה שלו בחזרה לחדר לא נלך למטפלת.
הוא לא מתרשם אומר "לא", נשכב על הרצפה ומוצץ אצבע.
אני חושב רגע: אופיר הריי אוהב את השמיכה שלו אהבת נפש. דקה אחר־כך אני שואל: "של מי שמיכי"?
"של אופ..." הוא מתחיל ואז עוצר בטרם השלים את משפט, מרים את ראשו ומחייך אלי חיוך רחב וממשיך: "של החתול".