לאופיר היה חלום רע והוא עמד בוכה במיטה. על הכורסה לידו ליאור הניקה את עילי. לקחתי אותו בידיים ולחשתי לו מילים של רוגע והוא הניח את ראשו על כתפי עם האצבע בפה ודקה אחר־כך ביקש את אמא. כך ישבה ליאור: עילי יונק מצד אחד ואופיר נרגע בצד השני.
כעבור זמן מה באתי להחזירו למיטה. הוא כעס ובכה וזרק את המימי שלו החוצה לרצפה ואז ביקש שאחזיר לו אותה, בכה עוד, שתה קצת מיים קיבל את השמיכה שלו, ביקש גם את "מימי קטן" הניח את הראש ועכשיו אני מקווה שהוא כבר ישן.
אני מניח שבגיל שנתיים ושלושה חודשים, כשהחדר חשוך והצללים רוקדים על הקירות יש בזה הגיון מסויים.
הירשם ל-
תגובות לפרסום (Atom)
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה