מתחת לברזנט

סוף שבוע של שתיקה וכעס שנגרר אל תוך השבוע ואוחז בנו ומרוקן אותנו כתמנון המוצץ את החיים מטרפו. הבוקר יצאתי מהבית כרגיל, הרבה לפני זריחת השמש, אך שלא כרגיל, היום השחר לא מגיע ועודני שרוי בצל. פעם הסכמנו שנדבר; שתמיד נקיים דיאלוג אך בימים האחרונים אין אנו מוצאים את הדרך לשם ומעט המילים המוחלפות בינינו פוצעות. 
אולי הילדים לא חשים בכך. אין צעקות ואין קללות רק שקט ממית, אך בלבי אני יודע שיכולתם לדעת דברים מופלאה ושהם חשים בצער הזה. אין לי ספק שכאשר אני חרד לשלמות עולמינו גם הם חשים בכך. כואבת לי המחשבה שהם קטנים כל כך ושבירים כל כך ותלויים בנו לחלוטין ואינם יכולים לדבר את הפחדים שלהם. 
בשבת עילי ואני עברנו ליד אופנוע מכוסה ברזנט שחנה על המדרכה. אני המשכתי לצעוד ולא שמתי לב שעילי עצר. כשחשתי שהוא אינו לצידי הסבתי מבטי וראיתי אותו נשכב על האספלט, ומציץ מתחת לכיסוי. "אופניים" הוא אמר כולו זורח. "אבא אופניים" 
אחר כך, בפארק, החרדנו עלי שלכת שנרדמו על הארץ; ורודים וחומים לאחר שנשרו מהצמחים המקרים את השדרה. שמחנו לראותם מעופפים לכל עבר בקול לחשוש של סתיו. 
הרכבת מתקדמת ומובילה אותי לעבודה. מנועיה רועמים וגלגליה משקשקים על המסילות. אני חושב על הדברים הצפויים לי היום ויודע שיהיה לי קשה הרבה יותר להתמודד אתם. הלוואי ויכולתי לעצור רגע, להרים את הברזנט הנורא הזה שירד עלינו, לנער ממנו את העלים שנשרו ולראות אם עדיין אוהבים אותי.