עילי עילי עילי או או או

אחר הצריים, לפני ששרון יהודית הגיעו, עלינו לחניה לחפש מכוניות: "הינה מאדה" אומר אופיר ומצביע על הסמל הכסוף. אחר־כך רץ לצד הרכב ומוסיף: "גם בגלגל". כך עברנו על כל הרכבים בחניה. דונדאי, בובארו, פיז'ו - אריה, וולוו, ניסאן, את אוסף ההברות המתאר שברולט וגם את "מקוקל" אותו רכב מסחרי גדול, בעל הפרונט המרוסק וחסר הגלגל שמשהו זרק בחנייה.
בערב, אחרי האמבטיה, צחצוח השינים והסיפורים: מיץ פטל, קוף אחרי בן אדם, תפילילה, ופינוקי לקחתי את אופיר למיטה. הוא בכה קצת. לפעמים קשה לו המעבר בין סוף היום לתחילת הלילה. כשחזרתי לחדר הוא ביקש שאביא את הספר מיץ פטל ואניח אותו בתוך המיטה. אחר־כך התכרבל בתוך מימי ובמשך שעה ארוכה עוד שמענו אותו שר לעצמו: "עילי עילי עילי, או או או, עילי עילי עילי, או או או" בלחן שמשמש אנשים לריקודי בריכות בקלאב־מד.

בלונים.

"מ‎לונים"! אומר אופיר. כפות ידיו מכתמות בצבעים והוא מראה לנו את הדף הזה. אחר־כך הוא חוזר לשולחן, כאילו לא קרה דבר, וממשיך לצייר.

צמיחה

עילי גדל. שוב אין הוא היצור הקטן, האדום והמצווח חלושות שהיה כשיצאנו מבית החולים. חודש ושבוע עברו והוא עגול ויפה. הוא שוכב על הגב ומביט בעולם. ידיו ורגליו נעות כל הזמן. עיניים בצבע בוץ כחול יודעות כבר להתמקד כאשר דבר מה מעורר בו עניין. אתמול במנשא, גילה שידו סמוכה לפיו והחל מוצץ אצבע. הוא וליאור ישנים כרגע, בוקר חיוור נח על הגינה ומבעד לחלון חדר העבודה נשקף עולם דומם. כוס התה מעלה חוטי אד דקים. כשיתעורר אגש אליו, אתבונן בו, אקח אותו בידי ואניחו על ליבי. אלטף את ראשו והוא יחייך אליי.

בבוקר

"אבא" אופיר אומר כשהוא מתעורר. "אבא"? הוא עומד ומחזיק בסורגי העץ של המיטה. התריס סגור והחדר אפל למרות שכבר שבע בבוקר. "אני כבר בא" אני אומר והולך לשרותים ובנתיים אופיר מנענע את המיטה ועושה קולות שאינם מילים, אך מבטאים התרגשות שהנה בא היום ושיש להתחיל בו. אני מרים אותו והוא מניח את ראשו על כתפי. אגודלו נתון בפיו ומימי הנצחית בידו השניה. אנו מתיישבים על הספה בסלון. ליאור ועילי ישנים בחדר השינה. אור השמש המגיע מהחלון הגדול מאיר את הסלון באור החד של הבוקר וצל העלים של עץ הלימון והרימון משחקים על הרצפה. יום חדש מתחיל. אופיר ואני יושבים זה לצד זה על הספה. ראשו נשען עלי והוא שקט. אצבע בפה והיד השניה מלטפת את מימי. אני מעביר יד בשערו. בעוד חמש דקות הוא יגיד: "דעדן" יקום, יקח את ידי בידו ויוליך אותי למקרר. כשאפתח אותו הוא יבחר לעצמו מעדן וניל. יתעקש דווקא על אחד מהם ויסרב לאחר ואז ילך לכיסא שלו ואני ארים אותו ואושיב אותו במקומו. "תה" הוא יצווה ואני אכין לשנינו. את שלו אמזוג לכוס עם הציור של החתול. הוא יקח כפית ויורה לי להשאירו לבדו. מהפינה שלי בסלון, מבעד לאדים העולים מהתה, אציץ עליו מידי פעם.
אבל כל זה עוד לא קרה. אני רוצה לשמר את הרגע הזה; את הזמן הזה של שנינו; בו אנו לבד, בבוקר, על הספה ואת האופן בו אופיר מנענע את כף הרגל שלו ונוגע בי כאילו ללא כוונה.

חיוך של יום הולדת

היום אופיר בן שנתיים. כבר שלושה ימים הוא מהלך וממלמל "מודדת" (או משהו דומה) ונדמה לי שהוא מבין. "בן כמה אתה אופיר"? אני שואל והוא עונה מיד: "תתיים". אתמול בלילה, לאחר שנרדם, ליאור ניפחה המון בלונים ותלתה חלק מהם על המנורה בחדרו. את השאר פיזרה בכל הבית. הבוקר כשהתעורר קרא לנו כרגיל שנבוא להוציאו מהמיטה. החדר היה חושך והוא עמד שם, מחזיק בסורגי העץ עדיין ללא מודעות שהנה הגיע היום הגדול. הרמתי את התריס ולקחתי אותו על הידיים כך שאשכול הבלונים היה ממש מולו. לשנייה אחת נדמה היה שהוא מבולבל, עטוף שינה ולא מבין. ואז נצת בו חיוך. מבוייש ומלא אושר בו־זמנית. החיוך הזה, שדומה שכל העולם מקופל בתוכו; כל הפלאים והאהבה, כל היופי והקסם שיש בילד הקטן הזה, הוא דבר־מה שאבקש לא לשכוח לעולם.
מזל טוב, ילד שלי.

בעריסה.

קשה לו, לאופיר עם האח החדש. הוא לא אומר, לא מתלונן ומחייך את החיוך מלא האור שלו כתמיד, אבל מתחת, נדמה לי שאני שומע את הקושי. תמיד בקטנה, במסווה: ליטוף מעט נמרץ מידי; צעצוע שנופל בטעות על עילי; האופן בו הוא נישכב לידו ב-"אוניברסיטה", אצבע בפה ומתגלגל במקרה הצידה ומועך קצת. והבוקר הוא הביא את השרפרף הירוק וטיפס לתוך העריסה. הפעיל את המובייל ונשכב, אצבע בפה עם מימי הנצחית אותה הוא מלטף בעדינות כמו שיום אחד הוא ילטף אישה. מולו, על המיטה שלנו ליאור הניקה. זה עבר לו אחרי מספר דקות. הוא ביקש לצאת, הביא את הנעליים ואז לקחתי אותו לנטלי. בחדר המדרגות הוא הסיע את האוטו הירוק על הקירות כל הדרך למעלה, משמיע לעצמו קולות של נסיעה.