עילי גדל. שוב אין הוא היצור הקטן, האדום והמצווח חלושות שהיה כשיצאנו מבית החולים. חודש ושבוע עברו והוא עגול ויפה. הוא שוכב על הגב ומביט בעולם. ידיו ורגליו נעות כל הזמן. עיניים בצבע בוץ כחול יודעות כבר להתמקד כאשר דבר מה מעורר בו עניין. אתמול במנשא, גילה שידו סמוכה לפיו והחל מוצץ אצבע. הוא וליאור ישנים כרגע, בוקר חיוור נח על הגינה ומבעד לחלון חדר העבודה נשקף עולם דומם. כוס התה מעלה חוטי אד דקים. כשיתעורר אגש אליו, אתבונן בו, אקח אותו בידי ואניחו על ליבי. אלטף את ראשו והוא יחייך אליי.
הירשם ל-
תגובות לפרסום (Atom)
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה