היום אופיר בן שנתיים. כבר שלושה ימים הוא מהלך וממלמל "מודדת" (או משהו דומה) ונדמה לי שהוא מבין. "בן כמה אתה אופיר"? אני שואל והוא עונה מיד: "תתיים". אתמול בלילה, לאחר שנרדם, ליאור ניפחה המון בלונים ותלתה חלק מהם על המנורה בחדרו. את השאר פיזרה בכל הבית. הבוקר כשהתעורר קרא לנו כרגיל שנבוא להוציאו מהמיטה. החדר היה חושך והוא עמד שם, מחזיק בסורגי העץ עדיין ללא מודעות שהנה הגיע היום הגדול. הרמתי את התריס ולקחתי אותו על הידיים כך שאשכול הבלונים היה ממש מולו. לשנייה אחת נדמה היה שהוא מבולבל, עטוף שינה ולא מבין. ואז נצת בו חיוך. מבוייש ומלא אושר בו־זמנית. החיוך הזה, שדומה שכל העולם מקופל בתוכו; כל הפלאים והאהבה, כל היופי והקסם שיש בילד הקטן הזה, הוא דבר־מה שאבקש לא לשכוח לעולם.
מזל טוב, ילד שלי.
מזל טוב, ילד שלי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה