בבוקר

"אבא" אופיר אומר כשהוא מתעורר. "אבא"? הוא עומד ומחזיק בסורגי העץ של המיטה. התריס סגור והחדר אפל למרות שכבר שבע בבוקר. "אני כבר בא" אני אומר והולך לשרותים ובנתיים אופיר מנענע את המיטה ועושה קולות שאינם מילים, אך מבטאים התרגשות שהנה בא היום ושיש להתחיל בו. אני מרים אותו והוא מניח את ראשו על כתפי. אגודלו נתון בפיו ומימי הנצחית בידו השניה. אנו מתיישבים על הספה בסלון. ליאור ועילי ישנים בחדר השינה. אור השמש המגיע מהחלון הגדול מאיר את הסלון באור החד של הבוקר וצל העלים של עץ הלימון והרימון משחקים על הרצפה. יום חדש מתחיל. אופיר ואני יושבים זה לצד זה על הספה. ראשו נשען עלי והוא שקט. אצבע בפה והיד השניה מלטפת את מימי. אני מעביר יד בשערו. בעוד חמש דקות הוא יגיד: "דעדן" יקום, יקח את ידי בידו ויוליך אותי למקרר. כשאפתח אותו הוא יבחר לעצמו מעדן וניל. יתעקש דווקא על אחד מהם ויסרב לאחר ואז ילך לכיסא שלו ואני ארים אותו ואושיב אותו במקומו. "תה" הוא יצווה ואני אכין לשנינו. את שלו אמזוג לכוס עם הציור של החתול. הוא יקח כפית ויורה לי להשאירו לבדו. מהפינה שלי בסלון, מבעד לאדים העולים מהתה, אציץ עליו מידי פעם.
אבל כל זה עוד לא קרה. אני רוצה לשמר את הרגע הזה; את הזמן הזה של שנינו; בו אנו לבד, בבוקר, על הספה ואת האופן בו אופיר מנענע את כף הרגל שלו ונוגע בי כאילו ללא כוונה.