2011

כילד, במיטה, בלילה לפני שנרדמים, הייתי מנסה לדמיין את עצמי בשנת 2000; תוהה איך זה מרגיש להיות בן 30. להיות איש. הייתי עוצם עיניים ונסחף עד לאותו רגע בו הייתי נרדם, מלא בתחושה של פליאה.

כנער, במיטה, בלילה לפני שנרדמים הייתי מנסה לדמיין את עצמי מת; תוהה איך מרגיש הכלום; מרוקן את מוחי מכל מחשבה וגודע כל הרהור ברגע בו הוא נולד עד שלבסוף המאמץ היה מכריע אותי והייתי נרדם.

אחר־כך הייתה גם תקופה בה לא הייתי נרדם. תקופה בה הימים הפכו לזרם מטושטש של הכרה חלקית ואימה. שנים חייתי מתוך ודאות שלעולם לא אגיע לגיל 40. ובכל שנה חדשה חגגתי את המוות, אך גם תקופה זו חלפה.  והנה הגיע ה - 40 וגם הוא נבלע בזרם הזמן; עוד זיכרון שיעלם, עוד שכחה, כי אני שוכח, תודה לאל. אני שוכח.

היום מתחילה שנה חדשה: 2011. העולם חוגג בזיקוקים ומסיבות שמקורן באותה אמונה פגאנית שבשעת מעבר זו מותר לאדם לנהוג כרצונו האמיתי; החייתי כי זו שעת רצון והגשמה; שעה לדמיין את עצמינו בעתיד.

לפני יומים, בעת פיזור הילדים לגנים אופיר אמר פתאום:

"אבא, כשאהיה גדול אני רוצה להיות כמוך"

ואני חושב שהרבה שנים באו וחלפו, הרבה מסיבות סילבסטר עברתי, מהן כמה בלתי נשכחות כמו זו של 1993 בפריס בה ניסיתי לדמיין לעצמי עתיד ללא הצלחה בעוד השחר מפציע והעורבים מנקרים שאריות משלוליות של קיא.

עכשיו יש לי ילד בן 3.5 שמדמיין איך זה להיות.

אני רוצה לספר לו שהלילה אני שמח לקבל את השנה החדשה בשינה. זו זכותי סוף סוף. אני רוצה לדמיין רק את השלווה של השנים הבאות; להביט בהרים הגדולים דרך החלון; בעננים השטים בשמים ובעצים הנעים ברוח;

לראות אותו ואת אחיו גדלים ולאחל להם להיות טובים ממני.

על מדבריות ושדות ירוקים

כאבי ואהבותי מבקשים תמיד להתבטא.

בשנות החושך, בשעות האימה והאפלה נולדו בקרבי מדבריות חדשים מידי יום. לא ידעתי כיצד לנתב את האנרגיה העכורה שזרמה בקרבי ולא מצאתי כתובת או כלי כיבול לכאב ולצער וכך הופנה זה פנימה, לתוכי, הדביר וברא מדבריות. חשתי כיצד אני קמל, מתייבש ומתקבע ונשמתי הופכת לענני אבק הנישאים ברוח.

"אבוי לאדם הטומן מדבריות בחובו" אמר ניטשה ואני מסכים: אבוי.

אתמול אחר הצהרים, אופיר ישב על רגלי וגזר ניירות לפיסות קטנות בזמן שעילי היה עסוק בלטפס שוב ושוב על הספה, להתיישב מאחורי ראשי ולמשוך את פני לאחור. בעודו אומר משהו בשפתו שלו שאינה נהירה כלל, אני מרים אותו במותניו, הופך אותו באוויר, ראשו כלפי מטה והוא צורח בשמחה.

אחר כך שני האפרוחים הללו; הזבובונים הקטנים הללו פצחו יחדיו בסדרת שאגות ארייה איומות המלווות בתנועת יד טורפנית והתפקעו מצחוק מהבהלה המעושה שלי.

אני אוהב אותם כל כך.

בשנות האור, בשעות הזוהר והשמחה נולדים בקרבי שדות חדשים בכל יום. שדות ירוקים, משובצים בפרחי בר שנעים ברוח תחת השמים הגדולים. גם את האנרגיה המופלאה הזו אין אני יודע לנתב ואין לה כתובת או כלי כיבול וכך היא פונה פנימה, לתוכי והיא יוצרת ומפרה ואני חש כיצד אני פורח וגדל ונשמתי מלאה אבקנים וזרעי רעיונות ויצירה המתערבלים ברוח.

"מבורך האדם הטומן שדות ירוקים בחובו". מבורך.

זיתים

"אבא, תחליף לזיתים את המים" אומר אופיר.
בשבת מסקנו. ליאור הייתה נורא עייפה כי עילי מצונן ולא ישן בלילות. בכדי לפנות לה שעה לקחתי את אופיר והלכנו לפארק. הסתבר שהעירייה ארגנה שם מסיק ושתילת כלניות ואופיר ואני מצאנו עץ זית סורי צעיר עמוס פרי ירוק וריחני ומסקנו.
אופיר שאל "זה יפה?" על כל זית לפני שהכניסו לעציץ ששימש אותנו כדלי ואני טיפסתי על הענפים הדקים כדי להגיע לזיתים שלמעלה. ברקע התנגנה מוסיקה ברעש גדול, כמו שראוי באירוע של העיריה והדלי שלנו, סליחה, העציץ שלנו הלך והתמלא לפליאתו הרבה של אופיר שהביט עלי מלמטה עומד ברומו של עץ.
אחר כך, ירד גשם; טיפות גדולות של סתיו שמוציאות מהאדמה את ריחה ומעירות את החלזונות משנת הקיץ המאובקת שלהם ושולחת את כולם לחפש מחסה מתחת לענפי העצים. כשנחלש מעט יצאנו אל הרחבה כדי לשבור את הזיתים. הכינו אותם עם אבן וגילינו שזה גורם לעסיסם להניתז לכל עבר. בשלב מסוים לאופיר נמעס. הוא התלונן והלך לשחק בחול ליד המגלשות.
בבית רחצנו ידים והכנסנו את הזיתים לצנצנת מלאה במים.
מחר יהיה יום שלישי. כמו תמיד לא אהיה בבית, ובמקום לראות את ילדי אני מדמיין אותם; אוכלים ארוחת ערב; מקשיבים לסיפור לפני השינה; ישנים. מחר בבוקר, כשאקום ואתארגן ללכת לעבודה אני אדמיין את אופיר מרים את מבטו לשיש וניזכר שצריך להחליף לזיתים את המים.

ההליכה.

היום, בלי הכנה מוקדמת, עילי נעמד וייצב את עצמו. הביט קדימה, הרים רגל אחת והינחה לפנים, ואחריה עוד רגל ופתאום הוא הולך.
שלושה צעדים קטנים הוא צעד, שלושה צעדים מגששים ורועדים על הרגלים הרזות שלו; שלושה צעדים מלאי קושי וחשש.
ליאור ואני ושרון ויהודית ישבנו על הספות בסלון ומחאנו כפיים בהתלהבות כמו היינו מעודדים רץ המסיים מרתון.
עילי הביט סביב, על פניו החיוך הכי זוהר שלו, וכולו התרגשות ופליאה בעקבות המעשה. הוא חש שקרה דבר מה בעל משמעות. הוא יודע שנפל דבר.
למצער אין סיכוי שהוא יזכור את האירוע; מי מאיתנו זוכר את היום בו הוא התחיל ללכת?
למרות זאת אני מקווה שהוא ייזכור איך זה מרגיש:
איך זה מרגיש לעבור להיות אדם שהולך; איך זה מרגיש להתגבר על הפחד והקושי ולעשות מעשה; איך זה מרגיש להצליח וכמה אושר גוררת אחריה הצלחה זו.

40

הבוקר התעוררתי, סתם כך, בחמש עשרים ותשע, דקה לפני שהטלפון המעורר צילצל והנה אני בן ארבעים.
פתאום חלפו להן ארבעים שנה מהזמן שלי כאן, זה כנראה עדיין לא הסוף, אבל אין ספק: עברתי כברת דרך.
השעה שש ושלושים בבוקר, ואני כותב מהסלון של שרון ויהודית. הוא עצמו עושה כושר ומתנשף על המכונה לידי, היא ישנה. הקפה שלי מתקרר ומפיץ ריח של יום חדש, של שנה חדשה, של עשור חדש.
לכבוד יום הולדתי אני מאחל לעצמי מבט אופטימי ושמח יותר על החיים. אולי סוף סוף הגעתי לגיל בו אני יכול להניח לרצינות המופרזת, המודאגת, ולפתח משהו שדומה יותר לאמונה. אמונה שיהיה בסדר, שהדברים יזרמו תמיד במסלול נכון ושהפזל הזה, שלפעמים אינני מבין את חלקיו ומדוע הם מתחברים באופן בו הם מתחברים, יצור תמונה יפה והגיונית בסוף היום.

היום אני מתבונן במראהו של הבית בצפון. בעילי שכבר ער מזה חצי שעה; זוחל סביב מצייץ וצוהל ומכניס כל דבר מזדמן לפיו רק כדי לראות כיצד נגיב. בליאור יוצאת מהמקלחת ומתיישבת על המיטה. באופיר שעדיין ישן; ערום, אצבע בפה ושלווה עמוקה נסוכה עליו; חזהו עולה ויורד וגופו קטן כל כך. כשהוא יתעורר, אלביש אותו בדמיוני, וארד איתו למטה לבחור מעדן: "פצפוצים, כוכבים או עיגולים" ואופיר יתלבט ולבסוף יחליט ויבקש כפית.

מראות שלא יכולתי אפילו לדמין לפני עשר שנים.

אינני רואה קדימה. אינני יודע מה צפוי לי ולמשפחתי, אבל מזה זמן מה שאני מבין שעתיד אמיתי הוא רק זה שאינו ניתן לחיזוי. השנים האחרונות הראו לי שגם אם אינני מבין את כל נפטולי המסלול בו אני צועד הוא אכן מוביל אותי היטב. אני מודה לאשתי למשפחה שלי ולחברים שלי. הם כאן, איתי כל הזמן ואני מרגיש מוגן יותר בזכותם. אני רוצה להאמין שהעשור הבא יהיה טוב לפחות כמו הקודם. זה העשור בו אני מקווה לפרוש את הכנפיים שגידלתי בעשר השנים האחרונות. זה עשור לנסוק, ליצור, לאהוב, להגשים, להאמין ולא לפחד.

גלידה

"מי רוצה גלידה" אופיר צועק לחלל הגן. הוא מחזיק צלחת עליה עמל לסדר חמישה גביעי גלידה מפלסטיק בפינת המטבח ונזהר מאוד שאלה לא יתגלגלו ויפלו. "מי רוצה גלידה" הוא קורא ומנסה לעבור בין הילדים וההמולה הכללית. הורים באים לקחת את הילדים, נכנסים ויוצאים, מוסיקה מתנגנת בקולי קולות, הגננת מדברת בטלפון, הגננת השניה מנפחת בלון, ילד בוכה כי הוא רוצה את אימא, לאחר יש נזלת ואף אחד לא שם לב לאופיר והגלידה שלו.

שלוש

היום אופיר בן שלוש.
מזל טוב, ילד אהוב שלי.
כשהגענו לגן, כל הילדים באו לקבל את פניך בשירת "היום יום הולדת..." אתה חייכת את החיוך שמתשבייש והתחבאת מאחורי הרגל שלי.
כאן, מול המחשב, כשהחתול יושב על הברכיים שלי אני מהרהר באופן בו אתה משנה אותי ומשפר אותי וכמה אני לומד ממך וכמה אני אוהב אותך.

ובעוד כמה דקות, אקום מהכיסא, אשלח את החתול לשבת במקום אחר ואסע לחנות לחפש את הרכבת שביקשת.

בלוג בן שנה.

פתאום אופיר כמעט בן שלוש ועילי יהיה בן שנה בעוד שבוע.

אתמול בעכו, יכולתי להראות לך, אופיר, את החומה ואת התותחים ושמחתי בכך מאוד. עילי: אתה לא תזכור זאת, אבל אתמול פגשת סוס והייתה מאושר לגמרי למראהו. אתם, ילדי האהובים, מאפשרים לי לחיות רגעי אב ובן; לחזור להיות ילד שאוהב ומעריץ את אביו; להיות אב שאוהב את בניו כמו היה משוגע. כשאתה אופיר מניח את ראשך עלי ואומר "עלך‎", מכניס את האגודל לפה ומתנחם בי, כשאתה עילי מרים את ראשך ומחייך את החיוך האדיר שלך, כאשר אתם עושים דברים כאלה - אתם ממגרים את האפלה מתוך ליבי.
רציתי לומר לכם, ילדי שאני אוהב אתכם ושזו תחושה גדולה ורחבה: כמו השמים, כמו הים, כמו הרקיע הזרוע ביהלומי כוכבים. אני אוהב אתכם בבטן כמו הר מרושת בשורשיו של יער, כמו גחלים לוחשות בחושך.
אתם עושים אותי לכזה.

עילי והחתול

המצלמה חזרה מתיקון.

שמונה קילו אור

עילי בן עשרה חודשים ומבחינתי הזמן יכול להעצר עכשיו. עילי הוא פלא; עדיין לא יודע לשבת, עדיין בלי שיניים, ובקושי זוחל, אבל זה בכלל לא חשוב. אתמול הוא נשקל: שמונה קילו. המצלמה שלנו מקולקלת כבר זמן רב, ולכן אין צילומים טובים של הילדים. אני רוצה לצלם אותו עכשיו, לשמר אותו בדיוק כמו שהוא: חיכן וידידותי, כי מחר הוא כבר יהיה אחר ואני אשכח ואתגעגע למה ששכחתי.

צילמתי אותו במצלמת הטלפון. לא תמונה טובה אבל למרות זאת זה שם: שמונה קילו של אור.

לדעת על מה ללחוץ

"כפתורים" אופיר אומר. הוא מטפס עלי בחדר ההמתנה לרופא ולוחץ על כפתור בחולצתי. "זה עושה פיפ"? הוא שואל.
יש לנו תור לשעה 17:20. הגענו מוקדם בגלל איזו טעות בתכנון ועלינו להמתין לפחות ארבעים דקות. מלבדינו אין עוד אנשים ויש איזו תקווה שאולי יקרה נס; אנשים לא יבוא ואנו נכנס ונצא מוקדם, אבל דלת חדר הרופא סגורה ומבפנים עולים קולות מעומעמים. כך אנו יושבים על כסאות ההמתנה ואופיר מטפס. הוא לוחץ שוב על הכפתור ואומר: "פיפ". אחר־כך משתעל. הדלת נפתחת ושלוש ילדות יוצאות ונעמדות במסדרון חוסמות את הדלת בגופן. מבוגר לא מתלווה אליהן. אחרי רגע הדלת נסגרת שוב והקולות המעומעמים חוזרים להדהד במסדרון. בנתיים אני מרוקן את ארנקי מכל המטבעות של 10 אגורות וחצאי שקלים. "חנוכיות וכדים" אופיר קורא להם והוא עסוק במנייתם והפלתם ובנסיון להבין באיזו מהמטבעות חשקה נפשי. תקוותי להכנס מוקדם נגוזה. אט אט מתמלא חדר ההמתנה ומתברר שמי שהוזמן לשעה 17:00 עדיין לא נכנס. הדלת נפתחת ולשלושת הבנות מתווספת אישה. הם עושים את דרכם ליציאה ובמקומם נכנסת משפחה שלמה לחדר הרופא והדלת נסגרת מאחוריהם. בנתיים אופיר מאבד את סבלנותו ומשליך בזעם את המטבעות לכל עבר בעוד אימהות אבות וילדים מתבוננים במחזה. אני אוסף את המטבעות ומודיע לאופיר כי התנהגותו לא מקובלת עלי ושלא אתן לו שוב את המטבעות. בתגובה אופיר מצליף בי עם המימי שלו ולכן אני מחרים גם אותה. "אני רוצה את מימי" הוא בוכה. אני נחוש שלא להחזיר לו אותה; שישא בתוצאות מעשיו. אופיר נשכב על הריצה ובוכה בקול גדול. סביבי כולם מביטים אבל אני אומר לעצמי להיות חזק ולא להיכנע וממשיך להיות אמפטי לאופיר ולהסביר בשקט כי לא אתן לו את מימי. "אני רוצה את מימי" אופיר בוכה ממקום משכבו על הרצפה ואחר־מוסיף "אני עייף". צחוק נשמע בקהל ומישהו ממלמל "ילד חכם". אני לא נשבר. אופיר ממשיך לבכות ואז מוסיף: "אני חולה" בטון אומלל כל־כך שכל חדר ההמתנה פרץ בצחוק גדול.
לקחתי אותו על הידיים, החזרתי לו את מימי וחיבקתי אותו חזק. דלת הרופא נפתחה והאישה שישבה מולי ויתרה על התור שלה למענינו.
גם חולה וגם עייף; הוא מכיר היטב את הכפתורים ויודע בדיוק איזה מהם עושה פיפ.