מתחת לברזנט

סוף שבוע של שתיקה וכעס שנגרר אל תוך השבוע ואוחז בנו ומרוקן אותנו כתמנון המוצץ את החיים מטרפו. הבוקר יצאתי מהבית כרגיל, הרבה לפני זריחת השמש, אך שלא כרגיל, היום השחר לא מגיע ועודני שרוי בצל. פעם הסכמנו שנדבר; שתמיד נקיים דיאלוג אך בימים האחרונים אין אנו מוצאים את הדרך לשם ומעט המילים המוחלפות בינינו פוצעות. 
אולי הילדים לא חשים בכך. אין צעקות ואין קללות רק שקט ממית, אך בלבי אני יודע שיכולתם לדעת דברים מופלאה ושהם חשים בצער הזה. אין לי ספק שכאשר אני חרד לשלמות עולמינו גם הם חשים בכך. כואבת לי המחשבה שהם קטנים כל כך ושבירים כל כך ותלויים בנו לחלוטין ואינם יכולים לדבר את הפחדים שלהם. 
בשבת עילי ואני עברנו ליד אופנוע מכוסה ברזנט שחנה על המדרכה. אני המשכתי לצעוד ולא שמתי לב שעילי עצר. כשחשתי שהוא אינו לצידי הסבתי מבטי וראיתי אותו נשכב על האספלט, ומציץ מתחת לכיסוי. "אופניים" הוא אמר כולו זורח. "אבא אופניים" 
אחר כך, בפארק, החרדנו עלי שלכת שנרדמו על הארץ; ורודים וחומים לאחר שנשרו מהצמחים המקרים את השדרה. שמחנו לראותם מעופפים לכל עבר בקול לחשוש של סתיו. 
הרכבת מתקדמת ומובילה אותי לעבודה. מנועיה רועמים וגלגליה משקשקים על המסילות. אני חושב על הדברים הצפויים לי היום ויודע שיהיה לי קשה הרבה יותר להתמודד אתם. הלוואי ויכולתי לעצור רגע, להרים את הברזנט הנורא הזה שירד עלינו, לנער ממנו את העלים שנשרו ולראות אם עדיין אוהבים אותי.

שוב זיתים

עברה שנה מהמסיק הקודם. החורף שוב עומד בפתח, ובשבת ירד גשם. עננים אפורים וכבדים כיסו את השמים וטיפות גדולות צנחו בעוד אנו קוטפים זיתים בפארק המחצבות.
מחזוריות.
הגשם והמסיק בתחילת נובמבר הופכים להיות נקודת ציון בזמן. כמו יום הולדת, כמו ראש השנה - האוויר הקריר, האפרוריות המרחפת בין עצי הזית ושבילי הגן מתגלים במבט לאחור, כאירוע בעל חשיבות; אירוע מייצג.
יש דבר מה פרטי באירוע הזה; אינטימיות פשוטה, בלי זיקוקים ובלונים; רק קרבה לאנשים שאני אוהב על רקע של תפאורה מוכרת. כבר היינו כאן פעם. אז היה זה התמצית של כל מה שטוב בעולם והנה עברה שנה ושוב אנו כאן; חוגגים את היותנו יחד בעוד הילדים רצים בין העצים, אוספים זיתים שנשרו לאדמה ומבצבצים בשלוליות. 

הים פתוח

בשבת היינו בים. הלכתי על החוף וחשתי במים החמימים סביב קרסולי, ברוח על עורי, בריח המלח באוויר והקשבתי לרעם המתמשך של הגלים. בכל פעם שהים נסוג ניצתו אלפי זהרורים של אור על החול הרטוב וכאשר נמוגו אלה, התגלו צדפים ואבנים חלקות שהים פיסל לשלל צורות וצבעים והינחם סחופים על החול.  
אושר הוא דבר שאדם מאפשר לעצמו.
אלף פעמים הייתי בים ורק שלשום הבנתי שלמעשה מעולם לא הייתי שם; מעולם לא היה הים רטוב יותר, כחול יותר, מלא יותר ומאושר יותר. מפליאה יכולתו של המבט לצבוע את העולם.
אחרי זה התיישבתי על כיסא מול האופק, פשוט כדי להיות. כלב אחד רדף אחרי צללים של עפיפונים; מתיז מים לכל עבר, מתנער ומידי פעם פולט נביחה. כל גל שהגיע לחוף גרם לכיסא שלי לשקוע מעט בחול ולי להפוך לקצף הנישא על הגלים.
ואז אופיר ועילי באו לשבת לידי; תחילה בשקט ואחר כך אופיר אומר "זה גל גדול" על כל אחד מהגלים המתגלגלים לקראתנו ועילי מסכים אתו מתוך אותו ביטחון שאין עליו עוררין שיש לאח קטן באחיו הגדול. ובכל פעם שהגיע גל גדול והרטיב את אחוריהם, קמו השניים וברחו בצחקוקים וצווחות, משאירים אחריהם את טביעות רגליהן הקטנות בחול הרטוב.
ועכשיו אני הולך אחריהם על החול שבלבי ואוסף את העקבות הזעירים הללו ומטמינם כאן, למשמרת,  רגע לפני שהם ימחו בידי הגלים.

על היופי של הירח וטיראנוזארוס רקס.

ערב אחד, כשיצאנו מהרכב, עלי הרים ראשו לשמים ואמר: "השמש שקעה, תראו כמה הירח יפה".
עברו כמה ימים מאז ואני מוצא את עצמי חוזר שוב ושוב לרגע הזה ולמשפט הזה שמהלך עלי קסם. "תראו כמה הירח יפה" אמר הזבוב שלי בן השנתיים וחצי והמשיך ללכת לכיוון הבית כאילו לא קרה דבר; מבלי לראות את החולשה הפתאומית שאחזה בי; פיק ברכיים מלא השתאות. אני עומד מאחוריו ומביט בו; זעיר כל כך. רזה כל כך, בקושי קיים ולמרות זאת אני מוצא את עצמי משתקף בו ברגעים כאלה כמו השמים הצובעים את הים בכחול.


ובלי קשר, (לפחות לא קשר מובן מאיליו) טרנוזארוס רקס אחד קם לתחייה לשעה קלה, אתמול אחר הצהריים, על הספה בגינה ועזר לנו להקים מגדלים של שאלות, ללטש סיפורים כמו היו אבני חן, להתחבק ולצחוק.

לא כתבתי.

הימים חולפים ואנני כותב.

לא כתבתי על ימי ההולדת של אופיר ועילי.

לא כתבתי על הקיץ; על האור הכתום של בן הערביים; על הנמלים המהלכות בטור על הגדר שליד הגן; על הצעידה בזרם בין חלוקים שחורים בנחל; על פרידות בבוקר ומפגשים בערב.

לא כתבתי על השמש המנצנצת במים והשפיריות האדומות הרוחפות מעליהן. לא כתבתי על הדגיגונים שהאכלנו בביגלה והביקור בבריכה המסתתרת בין עצי זית בני אלף שנים.

לא כתבתי גם את הסיפורים שמתרוצצים לי בראש; על ההוא שיושב כל חייו ליד מגירה אותה אין ביכולתו לפתוח; על שני הגברים הזקנים היוצאים בוקר בוקר להליכה מזה שנים ומעולם לא מדברים בינהם; על כת הסקריים החדשים האורבים וזוממים להשמיד את העולם לכבודו של משיח.

לפני שבועים עברנו לבית חדש: קטן וצנוע יחסית לקודם. מוזר איך בבית הקודם שהיה כל כך ענק מעולם לא היה לנו מקום לשום דבר ואילו בבית הזה שקטן ממנו משמעותית, יש מקום להכל ולכולנו ובעיקר מלא הוא תחושה של שלווה מנומנמת ושייכות.

ובחדר העבודה, בין הניירות והספרים, עם כוס של לימונית ריחנית, גם אני יושב ליד מגירה סגורה וחושב שהנה הקיץ תם ושנה חדשה בפתח ושהגיע הזמן לפתוח את המגרה, לאוורר מעט את תוכנה לפני שיעלה בו עובש. שהגיע הזמן ולחזור ולכתוב.

תמונה של מפת אוצר

זה מרגיש כמו חול שזורם בין האצבעות. זרזיף חם על שפת הים ביום של שמש ושמים כחולים. האביב כבר כאן והחורף הולך ונשכח ואיתו זורמים אל האין גם החיים שהיו; רוח הנושאת גרגיריו הזהובים של הזמן ואת תמונות  הילדים הגדלים, הצומחים ומתעצבים והופכים להיות בני אדם. וכה עז הזרם עד כי איני מוצא בו אי של שקט כדי להניח כמה מילים בצד, למשמרת, כמו רוצה לקבור מטמון של זמן קפוא בו אפשר יהיה להתבונן שוב במורד הנהר, בין קני הסוף, במקום בו הזרם מעט חלש יותר, אולי בדלתא. 

הבוקר פסענו, עילי ואני, יד ביד במורד השביל המוביל לגנו. עילי החזיק שקית עם ביגלה ובמבה שקיבל מסבא זאביק כמה דקות קודם לכן. מתחתינו אבני הריצוף סדוקות, והצמחיה בצדדים גדלה באופן פרוע. עילי ואופיר מקפידים לסגור את שער העץ מאחוריהם, כמו תמיד ולאחר מספר צעדים עילי מקיש על הדלת, נכנס לגן ואנו נפרדים. בדרך חזרה למכונית אני תוהה מה מכל זה הילדים יזכרו. אם בכלל.

בשדה ליד הגן של אופיר פרחו פתאום אלפי פרחים צהובים זעירים; מרבד ירוק צץ בין עצי הזיית הישנים באדישות, צלופי זמן ומצולקי עידנים. כל יום, אופיר רץ שם עם חברים ובין העצים רוחפות צהלות, וקריאות ורגליים קטנות מדלגות וקופצות. ובין אצבעותי כל זה זורם ונמוג ונשכח; גרגירים של חיים. בעוד רגע עילי יהיה בן שנתיים ואופיר כמעט בן ארבע, ובקושי כתבתי דבר.

על אהבה.

לפני שאלך לישון אכנס לחדר הילדים. אתבונן בהם ישנים לאורו הקלוש של הטלפון הנייד. בואו אחרי וראו את עילי שוכב על הגב, נושם באיטיות, בחירחור קל של הצטננות. המוצץ שנפל מפיו נח במרחק סנטימטרים אחדים מאפו. ראו את אופיר. מכורבל בשמיכה מפותלת, ופתאום הוא חווה רגע של חוסר שקט; אולי חש בי מתגנב באפלה; אולי חולם דבר מה. והנה הרגע חולף והוא מתהפך, נותן אצבעו בפיו, נאנח וחוזר לנשום נשימות סדורות בחושך. האור החיוור של הטלפון צובע את פניו בגוון אפרפר לבנבן כמו שיש, כמו פסל.

אני אוהב אותם כל כך.

פעם חלמתי לכתוב על אהבה. חשבתי שיום אחד אבין ואז אכתוב. היום, למרות שאנני מבין דבר, אני רוצה לגעת בחלום שלי.

המשפחה שלי:

בימים אני מתעטף בהם כאילו היו צעיף. הם מלווים אותי כל הזמן. בקומי בבוקר, ביושבי ברכבת, בזמן ההרצאות שלי, בארוחת הצהרים ובזמן ההמתנה למונית. אני רואה אותם לנגד עיני; את אשתי; את בני; את מה שהם יוצרים יחדיו. את אותו השלם; את האהבה שהיא מקום; את האהבה שהיא גוף; שהיא רוח. האהבה שממלאת את ידי ואת ראשי ואת נשמתי והיא חייה ופועמת ונושמת כמו היו לה חיים משל עצמה והיא בולעת אותי ויוצרת אותי ומזינה אותי ומרוקנת אותי ומוסיפה לי רבדים ונדבכים, מנהרות, מחילות ואגמים אפלים. ואני יושב ומחייך לעצמי כאשר דמויותיהם קמות אל מול עיני רוחי.

אני אוהב אותם כל כך.

בקרוב, כשאגיע הביתה, אחבק את אשתי. אנשק אותה ואלטף את שערה. אחר-כך אעלה בשקט-בשקט לחדר הילדם. בחושך, אלחץ על מקש כלשהו בטלפון הנייד ולאורו החיוור אעמוד דום, כראוי למעמד, ואספוג אותם לקרבי.