מלחמת מימי

"אבא פיפי" אומר אופיר באמצע ארוחת ערב במסעדת "ספגטים". אנו קמים והוא מוסיף: "וגם קקי". בזמן שאנו חוצים את המסעדה אני חושב שזו השעה הקבועה שלו ושזה נחמד שיש לו שעה קבועה למרות שאין אנו בבית ושאר מיני הירהורים שברומו של עולם,
כדי להגיע לשירותים יצאנו בדלת אחורית למעיין לימבו ארכיטקטוני לא ברור המוביל לצדדים האחוריים והלא מרוצפים של בתי העסק הנוצצים שבמתחם. דלת דיקט ועליה שלט בכתב יד האומר: "השימוש בשירותים ללקוחות ספגטים בלבד", החזיר אותי ארצה. אזרחי ישראל ידועים בצייתנותם וברור ששלט שכזה ימנע מכל ארחי־פרחי שיכור או פועל עם קילקול כיבה להשתמש בשירותים.
"אופיר, תרים את מימי" אני אומר. הרצפה רטובה; סחי ורפש ומיי מדמנה. האסלה כולה שערות ערווה וכתמים צהובים. "רגע" אני אומר, "ותרים את מימי". בתחילה ניסיתי לנגב את האסלה עם נייר טואלט, אך ללא הצלחה מרובה; השערות והכתמים פשוט עברו מקום. השלב הבא היה לקחת את מברשת האסלות למלא אותה סבון ידיים ולעשות כמיטב יכולתי.
אופיר יושב על הקרמיקה הלבנה ומייצב את עצמו בשתי ידיו. "תן לי את מימי" אני מצווה, אך אופיר מסרב ואז כמעט נופל לתוך האסלה כי יד אחת עסוקה במימי במקום בשמירה על שיווי משקל ואז מימי נופלת לרפש השחור שעל הרצפה. הרמתי אותה ותליתי אותה על ידית הדלת. "תן לי את מימי" אופיר בוכה. ואני מנסה להסביר לו שהוא יקבל אותה כשייסיים, אבל סבלנותי פקועה וקולי חד ורם ואופיר ממשיך לשבת על האסלה המטונפת ולבכות ולצעוק.
הוא ממשיך לבכות בזמן הניגוב; מכופף קדימה, עכוזו מונף באוויר וידיו עמוק בגועל שעל הרצפה.
בדרך חזרה לשולחן הוא הלך עם מימי צמודה ללחי, אצבע בפה ורסיסי דמעות בעיניים.
אחר־כך אכלנו קינוח ושברנו את שיא החודש של המסעדה במשחק קלפי הזיכרון שעל מסך המגע צמוד לשולחנינו.
כשיצאנו חשבתי שזו מימי שמאוד הייתי רוצה לאבד אבל לא יכולתי להביא את עצמי לכך.

פרידה בגן

שלא אשכח....

הסידור הוא כזה: בימים ראשון, שני ורביעי אני אחראי לקחת את אופיר לגן, בשאר השבוע ליאור לוקחת אותו.
זו שגרה טובה; באוטו שרים: "מה מה מה, מה אוכלים היום". אני שואל ואופיר עונה: "מרק, וקקי בלקי מאקי קיקי" ואז הוא יגיד: "חם לי, שמש מפריעה לי, כאן גרה סבתא יפה, כאן גר סבא זביק". הבוקר, בעודו חגור בכסא הבטיחות, הוא כיסה את עינייו בכף ידו ואמר: "חושך".
כשיוצאים מהרכב, אופיר רץ לפתוח את שער העץ. "יד" הוא יבקש ואנו נרד בשביל המוביל לדלת הגן. חמישה מטרים לפני שנגיע אופיר ירוץ לפתוח את הדלת ויקפיד להוסיף את הכרטיס שלו עם התמונה ללוח: "מי בא לגן" לאחר שיכנס. (היום אגב הוא הדביק את עצמו הפוך, עם הראש למטה והיה משועשע מכך מאוד ".
ואז נפרדים.
דלת הגן בנוייה כך שמימינה יש חלון. אופיר נעמד מצידו האחד ואני כורע מצידו השני. אופיר מנפנף לי לשלום ואז הוא מנשק את החלון נשיקה גדולה מכל הלב.

בבוקר

בימי רביעי בבוקר ליאור איננה; "אימא בתל-אביב" אופיר מסביר: "בכיתה". וכך יוצא שהם רק שלי.
עילי התעורר בשש וחצי. לקחתי אותו למזרן בסלון שם שכב על הגב ופיזר את חיוכיו לעולם כפי שהוא עושה תמיד. מהמקלחת יכולתי לשמוע אותו מקשקש ומצייץ לציפי הבובה וכל הזמן חרדתי שמא הוא יכסה את פניו בשמיכה ואני לא אהיה שם להצילו.
את אופיר הערתי בשבע. הלבשתי אותו על שידת ההחתלה בחדר הילדים בזמן שהוא שיחק עם המטר הצהוב שמשום מה היה מונח שם. אחר כך ירדנו למטה, למתבח ולעילי. שלא כרגיל, אופיר לא רצה ארוחת בוקר. "בו לאכול" האצתי בו, אך הוא עמד בין הסלון למתבח, ראשו מוטה לצד אחד בתנועה של סירוב.
"אתה רוצה שאבא יחבק אותך"?
וכך, במקום ארוחת בוקר ישבנו על הספה והתחבקנו בשקט במשך עשר דקות.

בערב שוב.

אופיר רכון על דף ניר בסלון ומתאמן על ציורים חדשים: פרחים, רכבות, חמורים וזחלים. הם כולם מורכבים מעיגולים. הפרח מעיגול גדול וסביבו עיגולים קטנים, הזחל והרכבת הם שורת עיגולים מושחלים על קו והחמור...עשוי גם הוא מעיגולים אבל האמת המרה היא שאין הוא דומה כלל לחמור. ניחא. איך אמרו חז"ל "העיקר הכוונה". אגב, כאן מגיע קרדיט לליאור; זו היא שיושבת לידו בסבלנות; מדריכה ומלווה אותו בעודו מתרכז במשימה וממלמל שוב ושוב: "עי-גול, עי-גול, ע-יגול..."
אני יושב על השטיח מצידו השני של השולחן ונשען על הספה החומה. עילי 'רוכב' על הרגל שלי וגוהר קדימה לתפוס את אצבעותי ולהכניסן לפיו. כשהוא מצליח להביא את ידי אל פיו או את פיו אל ידי הוא נוגס. אין לו שיניים והפה שלו הוא שילוב של רכות חמימה שמתחתיה מתחבאת הנוקשות של השיניים שבקרוב יבקיעו החוצה.
אחר־כך אופיר מניח לטושים ובא לשתות את התה שלי. הוא מקפיד להשמיע "אההה" רוסי וזקן אחרי כל לגימה רועשת. זה משעשע אותי מאוד, ובעודי צוחק, עילי עושה מאמצים להתיישב ולתפס את אופיר באזניו כדי לבודק את טעמם.

טבולה ראסה ושיר.

אתמול, דודה בוּלה הייתה מופתעת מאוד להיווכח שאופיר לא יודע שערימת מטבעות הזהב, שהיא הביא לו במתנה, עשוייה משוקולד. הוא משחק בהם כאילו היו כסף לכל דבר וגם מבשל אותם בתנור שלו בתור מרק חם, מגיש לנו מנות קטנות בצלחות פלסטיק ומזהיר אותנו שזה חם.
לפני שעה, באוטו בדרך לגן אופיר ואני שרנו יחדיו את "קן לציפור". עילי ישב בסל־קל לידי כולו חיוכים ונסיונות לאחוז בכף רגלו. אלה רגעים קטנים ויפים ואני כותב אותם כי אנני רוצה לשכוח. אני בטוח שבעוד עשר שנים, כשאקרא את הרשומה הזו היא תעזור לי לעורר שוב את תחושת הקסם של הבוקר סתיוי הזה בחברת יילדי.

21:57

לאופיר היה חלום רע והוא עמד בוכה במיטה. על הכורסה לידו ליאור הניקה את עילי. לקחתי אותו בידיים ולחשתי לו מילים של רוגע והוא הניח את ראשו על כתפי עם האצבע בפה ודקה אחר־כך ביקש את אמא. כך ישבה ליאור: עילי יונק מצד אחד ואופיר נרגע בצד השני.
כעבור זמן מה באתי להחזירו למיטה. הוא כעס ובכה וזרק את המימי שלו החוצה לרצפה ואז ביקש שאחזיר לו אותה, בכה עוד, שתה קצת מיים קיבל את השמיכה שלו, ביקש גם את "מימי קטן" הניח את הראש ועכשיו אני מקווה שהוא כבר ישן.
אני מניח שבגיל שנתיים ושלושה חודשים, כשהחדר חשוך והצללים רוקדים על הקירות יש בזה הגיון מסויים.

התחלה של שגרה?

עוד מעט נתרגל, אני אומר לעצמי עוד מעט והחיים יהפכו לשגרה, לכזו שאני אהיה רגיל אליה. עילי למד להתהפך. כל היום הוא מתגלגל מהגב לבטן ואז מקטר שלא נוח לו. אנו הופכים אותו חזרה, הוא מנפיק את אחד החיוכים הקורנים שלו ודקה אחר־כך הוא שוב מתהפך ושוב מתלונן. אופיר גמל את עצמו מחיתולים. לפני שבועיים ביקרו אותנו אילן ומאיה עם תומי וליאם הקטנים. אופיר ראה כי הילדים נתולי חיתולים, ביקש שנוריד לו את שלו ומאז הוא משתמש בסיר. אני התחלתי ללמד, פגשתי שתי כיתות של תלמידים חדשים; המפגש עם הראשונה היה טוב, עם השניה היה קשה. היום יצאתי מותש מבית הספר. הם מסכנים אני חושב ואנני יודע כיצד לעזור להם. מחר שוב אהיה שבע שעות ברכבות ובדרכים כפי שהייתי יום יום שבוע שעבר. כאשר אגיע הביתה אקח לי רגע לומר לילה טוב לאופיר ולעילי, גם אם הם כבר ישנים.
עילי שוב מתהפך. אני מביט בו וחושב על ההיפוך שעשינו כולנו; על כך שאנו מוצאים (ומחפשים) את עצמינו בעיר חדשה, בעבודות חדשות, בגן חדש, מוקפים אנשים ומשפחה ומזג אויר והרים ואני יודע שכמו שלמרות התחושות הלא פשוטות וחוסר הנוחות של התנוחה החדשה, זה ילך ויהיה קל יותר וטוב יותר ואנו נהפוך את זה לנקודה ממנה צומחים בדיוק כמו שעילי צומח ולומד עוד קצת בכל פעם שהוא מתהפך.
עוד מעט נתרגל.

בבית החדש.

"אבא מבולבל היום" אופיר אומר שוב ושוב; "אבא מבולבל היום".
מבעד לחלון החדש נשקפים ההרים והאורות המרצדים של הישובים המונחים עליהם. אחר הצהריים לקחתי אותו לפארק המשפחה. הוא ביקש להתפשט אבל לא הלך לשחק במזרקה. אחר־כך צפינו במשפחה שומרת מצוות ומלאת ילדים משחקת באוליג וליקקנו ארטיק אננס בזמן שהכדור הכתום התגלגל במסלולו ופגע ב...אינני יודע את השם של הבקבוקים הללו, והפיל אותם. אופיר מניח עלי את ראשו ואז נעמד פתאום ונושק לי.
"אבא מבולבל היום"
הקרח נמס בוויסקי שלי. תם עוד יום ואני עייף. אני מסיים את המשקה בלגימה אחת. אולי אקרא עוד קצת. אחר־כך אעלה למעלה. אדליק את הטלפון ובאורו הקלוש אתבונן בילדיי הישנים.

ילדים, מעברים שינויים.

כל יום הם יותר; עילי מתעגל, ומחייך, משמיע קולות, ומביט בידיו ובעולם. הוא מרים את ראשו כאשר מניחים אותו על הבטן, זוכה לנשיקות רבות מאופיר ולפעמים גם לאצבע בעין. ימים שקטים. בגינה הדשא מצהיב וחיפושיות אדומות מתרוצצות בין אבני השביל. תם זמנינו כאן. בקרוב נעבור דירה לצפון הירוק ונתחיל פרק חדש. אופיר מצייר, ומשחק, ונהנה לומר "הינה אלף" בכל הזדמנות שהאות נקראת על דרכו. אתמול לקחנו אותו כרגיל לגן השעשועים ושם הוא התרוצץ עם נילי, ג'ולי, ואביה. בנינו הרבה בשנתיים האחרונות; בית ומשפחה וילדים ועבודה ועכשיו אני יושב בסלון והכל עדיין במקומו אבל על הקיר נשענים קרטונים ובקרוב הם יתמלאו ואנו נעזוב.
לחיות זה להשתנות.
ובגן השעשועים, אופיר מטפס למרומי המגלשה הכחולה נעמד ומכריז: "אני מתגלש, אני מתגלש" ואנו מביטים זה בזו ובחיוך נטול מילים מסכימים בינינו שהוא כבר ממש ילד.

לולולולו

בערב

אופיר עומד ערום באמבטיה בזמן שאני פותח את הברז. אני מכוון את זרם המים כך שיגע לרגע בכפות רגליו ואופיר צורח וצוחק בו־זמנית. "קר"? אני שואל. "קר" מאשר אופיר, עיניו נוצצות וצחקוקים תלויים בשפתיו. הוא עושה מאמץ מדומה לצאת מהמבטיה ואני אומר לו שעכשיו צריך להתרחץ ומראה לו את הכתמים השחורים שהצטברו על כפות רגליו לאחר שבילו יום שלם בתוך הקרוקס. הוא מהנן והולך להביא את הפקק ובזמן שהוא רוכן לפקוק את האמבטיה אני מרטיב את שערו וחופף את ראשו. הוא מתלונן ואני מביא את המגבת לנגב את עיניו.
אחר־כך, במיטה של אבאימא אני נשען על הקיר ואופיר נשען עלי, אצבע בפה ושמיכי צמודה ללחי. ליאור יושבת בכורסה הכחולה ומניקה את עילי ובעוד מיץ פטל, האריה והג'ירפה מתרוצצים סביב בית שלו חלונות צהובים, תריסים אדומים ווילונות ירוקים, נוצרת בחדר השינה חצי שעה של אושר.

השמיכה של החתול.

"אופיר, תרים בבקשה את שמיכי מהרצפה ותחזיר אותה למיטה". אני אומר רגע לפני שאני לוקח את אופיר לנטלי.
"לא" הוא אומר ומתיישב על הרצפה.
אני מתיישב על הספה בסלון ומסביר לאופיר שעד שלא יקח את השמיכה שלו בחזרה לחדר לא נלך למטפלת.
הוא לא מתרשם אומר "לא", נשכב על הרצפה ומוצץ אצבע.
אני חושב רגע: אופיר הריי אוהב את השמיכה שלו אהבת נפש. דקה אחר־כך אני שואל: "של מי שמיכי"?
"של אופ..." הוא מתחיל ואז עוצר בטרם השלים את משפט, מרים את ראשו ומחייך אלי חיוך רחב וממשיך: "של החתול".

עילי עילי עילי או או או

אחר הצריים, לפני ששרון יהודית הגיעו, עלינו לחניה לחפש מכוניות: "הינה מאדה" אומר אופיר ומצביע על הסמל הכסוף. אחר־כך רץ לצד הרכב ומוסיף: "גם בגלגל". כך עברנו על כל הרכבים בחניה. דונדאי, בובארו, פיז'ו - אריה, וולוו, ניסאן, את אוסף ההברות המתאר שברולט וגם את "מקוקל" אותו רכב מסחרי גדול, בעל הפרונט המרוסק וחסר הגלגל שמשהו זרק בחנייה.
בערב, אחרי האמבטיה, צחצוח השינים והסיפורים: מיץ פטל, קוף אחרי בן אדם, תפילילה, ופינוקי לקחתי את אופיר למיטה. הוא בכה קצת. לפעמים קשה לו המעבר בין סוף היום לתחילת הלילה. כשחזרתי לחדר הוא ביקש שאביא את הספר מיץ פטל ואניח אותו בתוך המיטה. אחר־כך התכרבל בתוך מימי ובמשך שעה ארוכה עוד שמענו אותו שר לעצמו: "עילי עילי עילי, או או או, עילי עילי עילי, או או או" בלחן שמשמש אנשים לריקודי בריכות בקלאב־מד.

בלונים.

"מ‎לונים"! אומר אופיר. כפות ידיו מכתמות בצבעים והוא מראה לנו את הדף הזה. אחר־כך הוא חוזר לשולחן, כאילו לא קרה דבר, וממשיך לצייר.

צמיחה

עילי גדל. שוב אין הוא היצור הקטן, האדום והמצווח חלושות שהיה כשיצאנו מבית החולים. חודש ושבוע עברו והוא עגול ויפה. הוא שוכב על הגב ומביט בעולם. ידיו ורגליו נעות כל הזמן. עיניים בצבע בוץ כחול יודעות כבר להתמקד כאשר דבר מה מעורר בו עניין. אתמול במנשא, גילה שידו סמוכה לפיו והחל מוצץ אצבע. הוא וליאור ישנים כרגע, בוקר חיוור נח על הגינה ומבעד לחלון חדר העבודה נשקף עולם דומם. כוס התה מעלה חוטי אד דקים. כשיתעורר אגש אליו, אתבונן בו, אקח אותו בידי ואניחו על ליבי. אלטף את ראשו והוא יחייך אליי.

בבוקר

"אבא" אופיר אומר כשהוא מתעורר. "אבא"? הוא עומד ומחזיק בסורגי העץ של המיטה. התריס סגור והחדר אפל למרות שכבר שבע בבוקר. "אני כבר בא" אני אומר והולך לשרותים ובנתיים אופיר מנענע את המיטה ועושה קולות שאינם מילים, אך מבטאים התרגשות שהנה בא היום ושיש להתחיל בו. אני מרים אותו והוא מניח את ראשו על כתפי. אגודלו נתון בפיו ומימי הנצחית בידו השניה. אנו מתיישבים על הספה בסלון. ליאור ועילי ישנים בחדר השינה. אור השמש המגיע מהחלון הגדול מאיר את הסלון באור החד של הבוקר וצל העלים של עץ הלימון והרימון משחקים על הרצפה. יום חדש מתחיל. אופיר ואני יושבים זה לצד זה על הספה. ראשו נשען עלי והוא שקט. אצבע בפה והיד השניה מלטפת את מימי. אני מעביר יד בשערו. בעוד חמש דקות הוא יגיד: "דעדן" יקום, יקח את ידי בידו ויוליך אותי למקרר. כשאפתח אותו הוא יבחר לעצמו מעדן וניל. יתעקש דווקא על אחד מהם ויסרב לאחר ואז ילך לכיסא שלו ואני ארים אותו ואושיב אותו במקומו. "תה" הוא יצווה ואני אכין לשנינו. את שלו אמזוג לכוס עם הציור של החתול. הוא יקח כפית ויורה לי להשאירו לבדו. מהפינה שלי בסלון, מבעד לאדים העולים מהתה, אציץ עליו מידי פעם.
אבל כל זה עוד לא קרה. אני רוצה לשמר את הרגע הזה; את הזמן הזה של שנינו; בו אנו לבד, בבוקר, על הספה ואת האופן בו אופיר מנענע את כף הרגל שלו ונוגע בי כאילו ללא כוונה.

חיוך של יום הולדת

היום אופיר בן שנתיים. כבר שלושה ימים הוא מהלך וממלמל "מודדת" (או משהו דומה) ונדמה לי שהוא מבין. "בן כמה אתה אופיר"? אני שואל והוא עונה מיד: "תתיים". אתמול בלילה, לאחר שנרדם, ליאור ניפחה המון בלונים ותלתה חלק מהם על המנורה בחדרו. את השאר פיזרה בכל הבית. הבוקר כשהתעורר קרא לנו כרגיל שנבוא להוציאו מהמיטה. החדר היה חושך והוא עמד שם, מחזיק בסורגי העץ עדיין ללא מודעות שהנה הגיע היום הגדול. הרמתי את התריס ולקחתי אותו על הידיים כך שאשכול הבלונים היה ממש מולו. לשנייה אחת נדמה היה שהוא מבולבל, עטוף שינה ולא מבין. ואז נצת בו חיוך. מבוייש ומלא אושר בו־זמנית. החיוך הזה, שדומה שכל העולם מקופל בתוכו; כל הפלאים והאהבה, כל היופי והקסם שיש בילד הקטן הזה, הוא דבר־מה שאבקש לא לשכוח לעולם.
מזל טוב, ילד שלי.

בעריסה.

קשה לו, לאופיר עם האח החדש. הוא לא אומר, לא מתלונן ומחייך את החיוך מלא האור שלו כתמיד, אבל מתחת, נדמה לי שאני שומע את הקושי. תמיד בקטנה, במסווה: ליטוף מעט נמרץ מידי; צעצוע שנופל בטעות על עילי; האופן בו הוא נישכב לידו ב-"אוניברסיטה", אצבע בפה ומתגלגל במקרה הצידה ומועך קצת. והבוקר הוא הביא את השרפרף הירוק וטיפס לתוך העריסה. הפעיל את המובייל ונשכב, אצבע בפה עם מימי הנצחית אותה הוא מלטף בעדינות כמו שיום אחד הוא ילטף אישה. מולו, על המיטה שלנו ליאור הניקה. זה עבר לו אחרי מספר דקות. הוא ביקש לצאת, הביא את הנעליים ואז לקחתי אותו לנטלי. בחדר המדרגות הוא הסיע את האוטו הירוק על הקירות כל הדרך למעלה, משמיע לעצמו קולות של נסיעה.

ברית

בעוד כחמש שעות יחתכו את הבן שלי. כרגע הוא יישן בשלווה, בסך הכל בן שבועיים וקצת. אך שלווה זו זמנית, היום עושים לו ברית. מנהג ברברי ומיותר. אין לי מנוחה היום; כל הזמן מעיקה עלי המחשבה שהנה הרגע קרב; הנה בא הכאב; הנה מטילים מום בגופו המושלם של בני. הזמנו קצת משפחה וזוג חברים (עבורו זו מצווה גדולה) כאילו שמדובר בדבר־מה שמח; כאילו שצריך לחגוג את הזוועה הזו. וכל זאת בשם האל, ובשם הדת האווילית. אנני רוצה צוויון, אנני רוצה להרגיש יהודי, אין לזה שום משמעות בעיני, לא רוצה ברית עם אלוהים, נציגיו השחורים מבחילים אותי, אורך חייהם ודרכם החשוכה מנוגדת לכל מה שחשוב ויקר בעיני.
בן יקר שלי: עילי אהוב שלי, אבא מתנצל.
סליחה.

לוגיסטיקה

כמעט שבוע עבר מאז בא עילי לעולם. שבוע מלא ריגושים וביקורים והיום ארזנו את המשפחה באוטו הקטן והמתפרק שלנו ונסענו לתל-אביב. זו הפעם הראשונה בה אנו יוצאים מהבית לנסיעה כזו בהרכב שכזה. קמנו ב - 6:30 כדי לא לאחר וארזנו תיק ומנשא ועגלה וסל־קל ואת אופיר וחיתולים ומגבונים וכוס עם דגנים וארנקים והכל הלך חלק ובקלות. החששות מרעב באמצע הדרך לא התממשו. לא באופן חמור בכל־אופן. בחזור עילי הודיע שהוא רוצה לאכול, אז עצרנו רגע בשורש וליאור הניקה. את אופיר החזקנו ער, סיפרנו לו סיפורים ושרנו לו שירים ולבסוף הוא לקח את הטלפון של ליאור לראות את מצגת השקופיות האהובה עליו בליווי השיר של כוורת המספר על דוד וגולית: "אואוווואואו" כמו שהוא קורא לו. עכשיו אופיר כבר ישן, ועילי אוכל את הצד השני, והמרק מתחמם על הכיריים, ובעוד רגע נאכל, ואז תיהיה לנו שעה של מנוחה. ברדיו שירים של יום שישי, והחתול מנמנם על השפה. כך זה טוב, כך זה צריך להיות.

Here comes the son 2

זה התחיל קצת לפני השעה 22:00 אתמול בערב. עוד ראינו פרק של Friends במחשב ופתאום התחילה לידה.
ציר רדף ציר יחד עם ירידת מים ונפילת הפקק ועוד חשבנו שבטח זה יעבור, שהרי יש עוד לפחות שלושה שבועות. מסתבר שטעינו. לרשותינו עמדו בערך שלוש שעות וחצי ובשעה , 01:22 לאחר לידה מדהימה (ואני ממש לא מחבב סופרלטיבים אבל הי, אין לי מילה טובה יותר, ליאור הייתה הכי אישה, הכי קמאית, פראית וקדמונית שאפשר) הגיח לעולם הבן השני שלנו. הוא בכה קצת. עכשיו, לאחר שעתיים שינה, הרכבתי את העריסה וכשאסיים את הקפה ואת הפוסט אסע לבית החולים לאסוף את ליאור ואת הילד החדש ששם עדיין אין לו. מוזר: אתמול היינו משפחה, והיום אנחנו משפחה. נראה לי שאצטרך לשנות את שם הבלוג.

מה זה?

"מה ייה, מה ייה"? שואל אופיר אלף פעמים ביום ומצביע, "מה ייה"?
"זו תחנת אוטובוס, זו חנות לשוקולד, זו אישה, זה רמזור, זה מעבר חציה..."
"מה ייה"? הוא ממשיך.
"זה טוסטוס, זו חנות למוצרי חשמל, זה ענן, זה דשא, אילו אופניים, זו עגלה..."
"מה ייה, מה ייה"? כאילו לא אמרתי כלום עד עכשיו.
"זו משאית, זה ספר, זה פנס רחוב, זה שולחן, זה כיסא, זה ספסל, זו שדרה, זה בית קפה..."
כל־כך הרבה דברים יש לו ללמוד ונחמד שהוא שואל.

תלונות

בזמן האחרון אופיר מרבה להתלונן.
"קא לי" הוא אומר ומושך בחולצה שלו שנרטבה מהמלון שאכל. לפעמים הוא אומר "קא לי" סתם כך, גם מבלי שנרטב ומושך בחולצה שהרגע הלבשתי לו. "אופיר לא קר" אני משיב, אך הוא בשלו ולקולו נוסף גוון מתבכיין. אני לא מתרשם והוא שוכח מזה כעבור דקה. בגן המשחקים או "קקים" כפי שהוא קורא לזה הוא אוהב להתלות על מוט ברזל, להרים את רגליו באוויר ולהתנדנד. רגע אחרי זה הוא עוזב את המוט, מראה לי את כפות ידיו ואומר "יאיאיים" כלומר "ידים" ומתלונן שהוא חש כאבים עזים בכפות ידיו. שניה אחר־כך הוא מניח את כף ידו על העיניים, פולט הברות שפירושם חוסר שביעות רצון ברמה פולנית של סבל. הסיבה: השמש מסנוורת אותו. אני מציע לו את משקפי השמש האדומים (שהוא בעצמו בחר, ללא ספק יש לילד מודעות לאופנה). לרוב הוא מסכים להרכיב אותם וכשאני אומר לו שהוא חתיך כולו מתנפח מגאווה.
לפני השינה הוא דורש שתהיה לו כוס מים אותה הוא מניח בפינה הרחוקה של המיטה. במידה וזו חסרה הוא פוצח בפרץ תלונות ודרישות לתיקון מיידי של המחדל. למרות כל־זאת, באופן מוזר את האנטיביוטיקה שהוא מקבל כרגע למיגור חיידק הסטרפטוקוק שהתנחל בגרונו הוא שותה בתאווה רבה. אתמול בערב לאחר שגמע 5cc מהכפית מיד ביקש עוד. "encore" הוא אומר ומצביע באצבע של יד אחת על כף היד השניה. זה הסימן לעוד, שנבין, כי דווקא את המילה הזו, משום־מה, הוא אומר בצרפתית.

ספרים

אתמול אופיר אמר בפעם הראשונה את המילה ספר.
"פפר"
נכון שכרגע הוא במיוחד אוהב את "גל מה פתאום!?" אך למרות זאת ואולי בעקבות זאת, אני מקווה שזו תחילתה של ידידות נפלאה.
הוא גם אומר "הגענו" בכל פעם שאנו מגעים למקום כלשהו ודקות מספר אחר־כך, כשנמעס לו הוא אומר "הביתה".
בבית הוא מבקש ממני לכתוב עבורו בפנקס את המילים: נילי, אופיר, הדר ונטלי.
עכשיו הוא ישן, שוכב על הגב לרוחב המזרן הפרוש על הרצפה בבית של סבתא יפה ומי יודע, אולי הוא חולם.
ספר - מילה טובה.
ספר זה חשוב.
אני בעד.

קפיץ קפוץ

"אבא" אומר אופיר כשאני פותח את דלת המשפחתון. "אבא". החיוך שלו מרוח ביוגורט. הוא מחזיר את תשומת הלב שלו לכפית הממתינה לו מלאה בתות שדה ויוגורט שמחזיק בידו סמי*, ופותח את הפה. אחר־כך הוא מביט בי במבט מלא ניצחון, לחייו טפוחות.
"בוא, הולכים" אני אומר והוא עונה מייד "לא" ומצביע על הכפית "יוגורט". [או דבר מה ממש דומה]
כעבור רגע הוא משנה את דעתו, רץ אלי, מחבק את הרגל שלי ואומר: "הביתה". אנו יוצאים לחדר המדרגות.
"יאיי" הוא פוקד ואני נותן לו את כף ידי.
"תגיד יד" אני אומר ומגדיש "דלת בסוף".
"יאיי" הוא משיב בהסכמה, עיניו זוהרות.
אחר־כך הוא קופץ ממדרגה למדרגה כל הדרך למטה.


*סמי - בעלה של נטלי המטפלת.

בים בם בם!

"ממך" אומר אופיר ומצביע על הציור של השמש בספר הזחל הרעב, "ממך". הוא עדיין לא יכול לבטא שין אז הוא עושה כמיטב יכולתו ואז ניצת כולו בגאווה שהנה אמר מילה חדשה. "ממך, זה דבר חדש?" אני שואל ואופיר מאשר "כן" שנשמע יותר כמו תן. קולו דק ובכל זאת החלטי, "כן". אחר־כך אני הולך למטבח להכין מרק ואופיר בא אחרי ומוציא מהארון את הסיר עם הידית השחורה, מביא אותו לסלון, ממלמל לעצמו "פפית" וחוזר כדי להוציא כף מהמגירה של הסכו"ם. חמוש בכף הוא חוזר לסיר בחדר המגורים וביחד עם אימא פוצח בסדרת הקשות רועשת "בים בם בם". ברקע הדיסק של פרפר נחמד. עכשיו הוא ישן על הבטן לופת את המימי שלו. קודם היה לו טיפה חום, פחות משלושים ושמונה וחצי. ניגשתי והנחתי את ידי על המצח שלו, הוא לא זז, נושם בשלווה. אין חום.
ממך שלי.שמור בטל